טרור העפיפונים בעוטף עזה בראי ההלכה - הרב יונתן שושן

טרור העפיפונים בעוטף עזה בראי ההלכה

הגיעה לידינו שאלה והיא, לאחרונה אנשי החמאס החלו להפעיל טרור ב'שיטת העפיפונים' ע"י שמחברים בקבוק תבערה לעפיפון ומשלחים את העפיפון אל עבר הישובים ונופל ומבעיר את השטח בשדות החקלאים, ושורף את כל היבול, והנה הגיע החקלאי ג.ש. ששדהו ממוקמת בסמיכות לגדר הגבול ורואה שהעפיפונים נופלים באזור שדהו, החליט לעשות מיזם חדש, להביא מכונות אויר גדולות מסביב לשטח שדהו וברגע שקולטים עפיפון קרב ובא, מכונות האויר מנפיקות אויר בעוצמה רבה וגורמות לעפיפון שימשיך את המעוף הלאה, וממילא נגרם שנופל בשדות האחרים הסמוכים.

ותובעים אותו בעלי השדות האחרות המרוחקות מהגדר בטענה שימנע מלעשות כן שע"י מניעת הנזק מעצמו גורם להם לנזק היות וזורק עליהם את העפיפון ושורף את שדותיהם,

והחקלאי מיודענו טוען שזכותו להגן על שדהו ולמנוע מזרים לפלוש לשם ובכלל זה גם מבלוני ועפיפוני אש להכנס לתוך רשותו ומה שה גורם לשאר החקלאים נזק יש לומר להם שירדו לדין עם הטרוריסטים העזתים שהמציאו ופועלים בשיטת נזק זו.

האם הדין עמו שיוכל להעמיד מכונות אויר אלה או לא?

תשובה:

נראה להלכה שחייב החקלאי הצמוד לגדר בנזקי שאר השדות מדין מזיק של אש שנקרא כחיציו ונידון כאדם המזיק ואפי' שכל כוונתו היא רק לסלק מעל רשותו את הנזק כיון שבסילוק הנזק עושה הפעלת כח אויר חזק ואדיר נמצא שמפעיל כח לדחוף והעיף את האש לרשות חבריו וחייב.

וכמובן מדובר במקום שהעפיפון נגמר לו הכח ברשות אותו חקלאי וכל הכח שנתחדש לו כעת הוא מכח אותם מכונות אויר, אבל אם מצד עצמו עדיין הוא עף הוספת הכח אין בה כדי לחייב את החקלאי מעמיד המכונות, ומכיון שהדבר נתון בספק מציאותי יש לנו לדון אותו כמכניס עצמו לספק מזיק שיש ענין לשלם כדי לצאת מהספק.

ויש להקל בהעמדת מכונות אויר באופן שאינם גורמות לעפיפון להמשיך את מעופו הלאה לשדות הסמוכים אלא רק מונעות את כניסתו לשטח שדותיו בלבד, ויש להתייעץ בכל זה עם רב ודיין מוסמך.

נימוק הדין:

א. דין זה חשיב מזיק של אש היות ויש לדמותו לאבנו סכינו ומשאו שרוח מצויה לקחה אותם שהוא חייב מדין אש וכמבואר בחושן משפט סימן תי"א, ה"נ הגם שרק הרוח היא לקחה את העפיפון כיון שמסרה לרוח שתקח העפיפון למקום אחר הוי כאשו ואין להקשות דהא אמרינן בב"ק ס: ליבתה הרוח כולם פטורים, ולדעת תוס' והרמב"ם מדובר ברוח שאינה מצויה אבל ברוח מצויה נעשה הליבוי חייב, ומשום דסברי דדמי לאבנו סכינו ומשאו שהניחם בראש גגו ובאה רוח מצויה ונפלו והזיקו שחייב וה"נ ברוח שלקחה את האש שחייב. אבל לתוס' רבינו פרץ והרא"ה גם בליבוי ע"י רוח מצויה פטור, וסברתם דשאני מאבנו סכינו ומשאו שיש כאן מזיק מוכן ורק הרוח היא 'הנהג שלו' אבל בליבוי הרוח הרוח היא זו שהפכה את דינו למזיק ולא חייבה התורה על רוח אלא מתי שהרוח לוקחת מזיק מוכן ולא מסייעת ביצירת המזיק.

והנה החזו"א סמך על הרא"ה ורבינו פרץ לפטור פחם שישב על סטנד ונפל על ידי רוח מצויה היות ובנפילה נתלבה ע"י הרוח והיא הפכה אותו מפחם לאש גמורה ואין חיוב על רוח שסייעה ביצירת המזיק.

ומעתה בכה"ג שזורק עפיפון שיש עליו בקבוק תבערה שאין בו אש דולקת ורק בו בזמן שיפגש עם הקרקע תבער בו האש ויתפוצץ ואז נהפך למזיק א"כ יוצא דהרוח היא הפכתו למזיק ומעתה לדברינו אלה נפטור את החקלאי שזרק את העפיפון לעבר חביריו.

אלא דזה אינו היות והרוח עצמה לא יצרה מזיק של אש כמו בפחם, שהרי בפחם הרוח הפכה אותו מגחלת לשלהבת, ואילו כאן בקבוק התבערה גם בלקיחת הרוח היה בו אבקת שריפה והיה נחשב חתיכת נפץ אלא שהיה מחוסר קבלת מכה מהארץ כדי להתפוצץ ופגישת הבקבוק עם הקרקע היא יצירת המזיק ולא ליבוי הרוח וא"כ לעולם יש לנו לחייבו לאותו חקלאי מדין מזיק של אש.

אלא דיש לדון שהרי כל אדם יש לו זכות להגן על עצמו ולמנוע מאחרים להזיקו וא"כ ירצה לטעון להגנתו אני הגנתי על עצמי ממתקפת טרור זו וזו זכותי ואהיה פטור מכל הנגרם מכך.

ויש סיוע לטענתו מדברי הרמ"א סי' שפ"ח סעי' ב', שהביא ירושלמי בפרק המניח שאם ראה אדם אמת המים באה להכנס לחצרו יכול לסגור את חצירו שלא יכנסו המים אפי' שבסגירת חצרו גורם שיכנס הנזק לחצר חבירו ורק באופן שכבר נכנסו המים לחצירו אין לו לסלקן לרשות חבירו היות ומביא על השני את הנזק בידיים, ומעתה רוצה כאן החקלאי להציב מכונות האויר שהם רק מסלקין את הנזק קודם שנכנס לרשותו ובכה"ג פטור.

אלא דזה נראה תמוה לפוטרו ומכמה סיבות: א. כל מה דמצינו דיכול לסלק הנזק זהו כאשר לא עושה זאת בקום ועשה אלא בשב ואל תעשה , וכגון שנועל את חצירו בפני המים וממילא המים ממשיכים לזרום לרשות חבירו אך לא הפעיל שום כח חיובי להכניס את המים לרשות חבירו, ואילו כאן כשמעמיד את מכונות האויר גורם בידיים הכנסת הנזק לרשות חבריו הסמוכים אליו ובכה"ג ודאי חייב.

ובפרט שמצינו דעת האמרי בינה או"ח סי' י"ג אות ה' שכתב שטעם הירושלמי לפטור היות ועושה פעולה בשלו ע"י ששם גדר ורק כשעושה ברשות חבירו פעולה בשביל לסלק הנזק מעליו חייב וממילא כאן ע"י הרוח לא חשיב שפועל ברשותו אלא פועל במזיק להכניסו לרשות הניזק ע"י שמסלקו מעל עצמו ולעולם חייב.

ומצינו אף בדברי הערך שי שנקט, דבמקום שתובע גוי להחזיר לו חוב אבל יודע שהגוי ילך ויגזול מהיהודי אחר שמותר לתבוע את הגוי ואע"פ שאין לגוי לשלם ונמצא שכבר הגיע הנזק עליו תי' דכיון שהגוי חייב לו מהדין זה נחשב שלא הגיע הנזק עליו ולכן יכול לכפות הגוי אפי' שברגע זה כאילו שולח את הגוי לגזול את היהודי.

ומוכח לכאורא שיכול לסלק נזק מעליו גם במצב ששולח את הנזק ישירות ממנו אל חבירו.

אבל זה אינו, היות וגם שם היהודי פעל אצל הגוי הבע"ח שלו ולא פעל אצל היהודי הנגזל אבל בנידון דידן הוא פועל בניזק שלוקח את החומר תבעירה וזורקו לחצר הניזק שחייב.

וגם לדעת ר"ת ב"ב ח. שבמקום עלילה יכול לסלק מעצמו הנזק שלא חייב לקבל על עצמו נזקים שלא כדין וה"נ לא חייב לקבל את העפיפון וגם אם הגיע אליו הנזק שיוכל לסלקו כיון שזה לא כדין ונכנס לשרוף את רשותו דשאני התם שבעצם המלך העליל מיסים על זהב שנאבד לו והוא בורח מהמקום ועל זה גורם שהנשארים ישלמו מיסים שאפי' חל עליו חיוב אבל בבריחתו פעל אצל עצמו ולא אצל הנשארים, וכאן פעל אצל חבירו בזריקת העפיפון ולכן חייב.

ב. שייך לחייבו דלא גרע ממוסר שמסר את שדה חבירו לעפיפון של הפוגעים ומוסר חייב מדינא דגרמי וה"נ כיון שזרקו לאוויר ובודאי ינחת אצל אחד משכניו הוי כמוסר את שדה חבירו לנזק וחייב מדין מוסר.

ג. מצינו שמציל עצמו בממון חבירו חייב וכ"ש כשמציל את ממונו בממון חבירו שיהיה חייב לשלם ולכן נראה להלכה לחייבו.

ואלא שאם יוכל להעמיד מכונת אויר שלא מעיפה את העפיפון אלא רק גורמת להיות כחומה בצורה שלא יכנסו אליו ומי שמתקרב ונוגע באוירו עף מעוצמת האויר ולא מחמת כח דחיפת האויר בזה שייך להקל דזה נחשב שמסלק את הנזק מרשות עצמו שיש לו פטור של מסלק את הנזק מרשותו.

וכמובן כל שאלה לגבה צריכה התייעצות עם רב בשביל לוודא אם חייב או פטור, ובנידון דידן יצא לחייב.

כתב וערך:

הרב יונתן שושן שליט"א

ראש כולל דיינות משפטי התורה בית וגן ירושלים