דיני ממונות - גננת נתנה לילדים צבעי גואש והזיקו בגדיהם, האם הגננת חייבת?

גננת נתנה לילדים צבעי גואש והזיקו בגדיהם

שאלה:

גננת שנתנה לילדים צבע גואש לצבוע בו, ושכחה להלבישם סינרים למנוע לכלוך על בגדיהם, ותוך כדי הצביעה התלכלכו הבגדים ונהרסו כליל, וכעת האימהות תובעות את הגננת היות והבגדים יקרים הם מחברות קאסטרו  זארה וכדו' א. על דמי הבגד שנהרס.  ב. היו ילדים בגן שבגדיהם נלקחו מתוך סט של כל המשפחה וכעת הוצרכו לרכוש סט בגדים חדש לכולם, האם נחייב את הגננת בכל זה?

תשובה:

להלכה נראה, שאי אפשר להוציא כסף מהגננת, אבל יכולות האימהות להוריד מתשלום שכר החודשי של הגן את דמי הבגדים וזאת כיון שהם מוחזקות בו, ולפנים משורת הדין כדאי שיבואו לפשרה בדרך המיצוע.

נימוק הדין:

הנה יש לדון בשאלה זו מתרי אנפי, א. האם שייך לחייב את הגננת מדין שומר שקיבלה שמירה על הילדים ולא שמרה כהוגן? ב. לחייבה מדין מעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו, שמצינו שחייב מדין מזיק, וה"נ הגננת מעמידה את הילד על צבע שילך ויזיק את הבגדים של ההורים.

ונקדים שבמקרה זה לא שייך לדון מדין נתן שלהבת ביד חש"ו והלך והדליק גדיש שחייב המשלח, וכמבואר בגמ' בב"ק י: ובחו"מ סי' תי"ח, וה"נ נתנה לילד צבע ביד והוי כשלהבת שילך ויזיק עימו ונחייב את הגננת, אין לדון כן היות והגננת לא נתנה לילדים את הצבע אלא הניחה לפניהם על השולחן, ואין זה נחשב נתנה שלהבת ביד חש"ו, ומה שנתנה בידם מכחול המכחול אינו כלום והוי כלפיד בלי אש, שבוודאי אינה חייבת.

א – חיוב מדין "מעמיד" בבהמה ובאדם

והנראה דיש לדון בזה מדין מעמיד את הצבע לפני הילד, ונתחיל משורש דין מעמיד.

בגמ' בב"ק נו: אמרינן, המעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו חייב, ופריך פשיטא ומשני לא צריכא דקם לה באפה, שפירושו שעמד בפני הבהמה ולא נתן לה אפשרות ללכת אלא לשדה חבירו שבכה"ג חייב, ואמר אביי לר' יוסף הכישה אמרת לן, והיינו שחיוב מעמיד הוא רק כאשר הכישה במקל שתלך לכיוון הקמה שאז הוי מעשה בידים שלו ואז מחייבינן ליה.

ונחלקו הרמב"ם והראב"ד בפ"ד מהל' נזיקין ה"ג, האם נוקטים לחייב בקם לה באפה או רק בעשה מעשה של הכישה במקל, דעת הרמב"ם שאביי בא לומר שכל החיוב הוא רק בשעשה מעשה הכשה במקל שתבוא לקמה, אבל נעמד בפניה שלא יכולה להמשיך ללכת אלא לכיוון השדה והוכרחה לכך לא הוי אלא גרמא בנזיקין ופטור.

והראב"ד הק' שאביי בא לומר שיש חיוב בהכשה במקל וכ"ש בקם לה באפה, דנוקט שעצם זה שלא היה לה ללכת לשום מקום והוכרחה ללכת לשדה זה עצמו נקרא מעשה מזיק, ורק החידוש שגם הכישה במקל שלא היתה חייבת ללכת שחייב.

ובשו"ע חו"מ סי' שצ"ד סעי' ג' נקט כהרמב"ם שהחיוב הוא רק בהעמיד הבהמה על הקמה בידים או שהכישה במקל אבל לא ע"י שקם לה באפה, וכך הסכים גם הרמ"א שם להלכה.

ומצינו מחלוקת שניה מדין מה חייב על מעמיד בהמת חבירו על קמת חבירו, והרי הבהמה אינה שלו ואין לו אחריות עליה.

ונאמרו בזה ארבעה שיטות, א. דעת התוס' בב"ק נו:, שהחיוב מדין שן ורגל שלו שהזיקו, והגם שאינו בהמתו, היות ועשה עימה מעשה להניחה על אוכל נחשב כבהמתו, וכן כל החיוב יהיה רק בבהמה שבה התחדש דין שן ורגל ולא במעמיד אדם על קמת חבירו.  ב. ואילו שיטת הרשב"א שהחיוב הוא מדין אדם המזיק והוי כאילו האכילה בידיים, ולפי"ז אין חילוק אם הניח על הקמה בהמה או ילד לעולם חייב מדין מזיק.  ג. ודעה שלישית דעת אבן העוזר שהחיוב הוא מדינא דגרמי שהקשה למה התירו להעמיד בשבת בהמה ע"ג עשבים והרי לענין נזיקין מעמיד חייב מדין אדם המזיק וא"כ הוי כעושה בידיים, וה"נ הוי כתולש בידים בשבת שאסור, ותירץ דשאני נזיקין שתלוי הדבר בברי היזקא ומעמיד נקרא ברי היזקא לחייבו, אבל בשבת בעי מלאכת מחשבת וכיוון שאין כוונתו על מלאכה אלא על אכילה לא מחייבינן ליה. ויש לתמוה על תירוצו שהרי אדם המזיק חייב לעולם גם בלא ברי היזקא וכמובא בסי' שע"ח, ובהכרח שהחיוב הוא מדינא דגרמי וכל גרמי חייב רק כשברי היזקא וכמבואר בסי' שפ"ו. ודעה רביעית הלא הם הערך שי והחזו"א שהחיוב הוא מדין אש למ"ד אשו משום חיציו וכו', והשו"ע נקט להלכה כדעת הרשב"א שהחיוב הוא מדין אדם המזיק בידים הובא בסי' שצ"ד.

וכתב בספר פתחי חושן [נזיקין, פ"ה סעי' ל"ט] בשם ספר נחלת אליהו, דכיון שכל מעמיד חייב מדין מזיק, א"כ הניח ילד קטן על השולחן ושבר את הכלים, חייב משום מעמיד דעשה מעשה בידים, וא"כ יצא גם אצלנו שהגננת תתחייב מדין אדם המזיק, והגם שיש להחשיבה כשוגגת מ"מ אדם המזיק חייב גם בשוגג וכמבואר בסי' שע"ח סעי' א'.

ויש לדחות מהלך זה ומשום דהיות והגננת לא מניחה ילדים על הגואש אלא מניחה את הגואש לפניהם על השולחן, וקוראת להם והם באים מאליהם וכל אחד לוקח מעצמו במכחול, לא גרע כל זה מקם לה באפה שגורם לבהמה שתבוא לקמה ופטור היות ולא הניחה על הקמה אלא לא נתן לה ללכת ומעצמה הלכה לקמה, וה"נ כשהניחה על השולחן וגרמה להם לבא לשולחן ולצבוע הוי גרמא בנזיקין שפטור בדיני אדם, דקיי"ל כהרמב"ם שקם לה באפה הוי רק גרמא ופטור.

אלא דיש לדון, כיון שמצינו בסי' של"ז סעי' ד' שהחוסם פרה בקול חשיב כמעשה ללקות, וה"נ נחשב ע"י קול למזיק בידים וכמעשה, זה אינו, דהתם מיירי באיסורים או קנין שהולכת מחמתו אבל להחשיב זאת לדין מזיק בידים בזה לעולם בעי מעשה ושיניחה בידים על הקמה, ודבר זה כתוב מפורש בחזו"א [בב"ק פ"א ס"ז] ובמנחת פתים סי' שצ"ד דכל מה שנחשב למזיק לחייבו לעולם זה בידים, אבל הכישה במקל הגם שחייב, כיון שכל החיוב מצד גזלן שנתחייב בשמירת הבהמה ואין החיוב רק בדין שן ורגל, וברה"ר שיש פטור של שן ורגל נפטור בהכישה במקל וכ"ש שנפטור ע"י עקימת פה שלא יחשב כמעשה.

ובוודאי שאם נאמר שהפטור מדין שן ורגל לא שייך לחייב בכה"ג אדם שכל החיוב נאמר רק בבהמה, וכן החיוב מדינא דגרמי זה רק בברי היזקא, ובנידון דידן לא ברי היזיקא שהילדים יתלכלכו בלי סינרים.

ואלא אמנם הוי כקם לה באפה דהוי גרמא, אבל גרמא בנזיקין קיי"ל שחייב לצאת ידי שמים וכמובא בסי' תכ"א, וא"כ ההורים יחזיקו בידם את התשלום החודשי ויקזזו את דמי הבגד, וזה אינו, היות ומצינו מחלוקת בסי' כ"ח אם במקום שיש חיוב לצאת ידי שמים מהני תפיסה. ובקצוה"ח וברעק"א האריכו שם בענין, וכדהוכיחו דין זה מסוגיא דאתנן, וכיון דהוי מחלוקת הפוסקים אם מועילה תפיסה בכה"ג קיי"ל בהל' תפיסה כשיש ספק אם מהני תפיסה שלא מועילה תפיסה. וכך הובא בש"ך בסו"ס פ"ו.

וא"כ היוצא עד עתה, הגננת חייבת בדיני שמים, אבל תפיסה לא תועיל באם הגננת לא תרצה לצאת ידי שמים.

ב – חיוב הגננת מדין שמירה

ומצינו לדון בזה מדין שומר, דכיון שקיבלה לשמור על הילדים, נחשב לקבלת שמירה גמורה ונעשית שומר, והגם שאם יזיקו בגדיהם לא תהיה אחראית על הנזקים מ"מ לכל הפחות קיבלה על עצמה שמירה לא להזיק את הבגדים או לגרום שינזקו, והוי פשיעה במה שנתנה להם גואש ללא סינרים דודאי גורמת בזה נזק, ובין אם היתה שומר חנם או שומר שכר לעולם חייבים בפשיעה

והנה גן ילדים כיון שההורים משלמים תשלום לגן הוי שומרת שכר, וגם גנים הממומנים ע"י העיריה בכ"ז כיון שהעיריה משלמת כדי שתשמור על הילדים בודאי הרי היא שומרת שכר ובוודאי שתתחייב על פשיעה שגם שומרת חנם היתה חייבת בה.

אלא שאם נדון לפטור ומשום שלא קיבלה על עצמה שמירה בפירוש גם על הבגדים, וכל שומר שלא קיבל שמירה בפירוש אינו שומר, וכמבואר בנתיבות המשפט [סי' רצ"א סק"ב ע"ש שהוכיח שם מהתוס' עד שיאמר שמור לי, ומרש"י בביצה]. וא"כ כאן לא קיבלה עליה שמירה בפירוש על הבגדים דהרי קיבלה לשמור על הילדים בתור בייבי-סיטר אבל לא קיבלה לשמור על בגדיהם, אין לומר כן דכבר ביאר הנתיבות דבמקום שמוכח כוונתו לשמירה א"צ שיאמר שמור לי, וכמו שמצינו בשו"ת הרא"ש הובא בסי' רצ"א סעי' ב' שאמר לחבירו הולך המנעלים למקום פלוני ואמר לו הנח והלך השומר בדרך להסך את רגליו ונגנבו המנעלים שחייב השומר, הגם שאמר רק 'הנח' היות ובמקום שאין הבעלים יכול לשמור בוודאי שכוונתו שהשומר יקבל שמירה, וכ"ש בכה"ג שרוצה ההורה שהגננת תיזהר לא להזיק את בגדי ילדיו ע"י לכלוך שיגרום לאיבוד הבגד.

וגם אם נדון ונאמר שחשיב בכה"ג קבלת שמירה, מ"מ לדעת הרמב"ם בעי קנין על השמירה, וכנפסק בשו"ע בסי' רצ"א סעי' ה' ובסי' ש"ג וש"ז וש"מ. ובשלמא להרא"ש מהני קנין סילוק שמסתלקים הבעלים מהשמירה נכנס הבעלים תחתיהם וא"צ קנין, וכמו שביאר הקצות החושן בסי' ש"ז דהוי כקנין של תחילת מלאכה שמצינו בפועלים יעוין שם, אבל לדעת המחבר והשו"ע דבעי קנין, הלא הגננת לא עשתה שום קנין על הבגד.

אלא דלא קשיא מהא, דמצינו בנתה"מ סי' ש"מ, ששואל חייב באונסין גם אם לא נגע בחפץ, וכגון עיין בספר בלי לגעת בו דההנאה חשיב ככסף וקנין כסף נותן לו דין שומר, וה"נ כיון שמקבלת כסף על היותה גננת שזה תשלום על העברת התכנים וגם על שמירת הילדים שלא יברחו ולא ינזקו, והראיה לכך היא שיש להם הנחיה להלביש סינרים בעת צביעה בגואש, וזה הוכחה שזה חלק מהאחריות וקנין כסף הוי להתחייב בשמירה.

והגם שבאמרי בינה חולק, שלא מועיל קנין כסף בשומרים כבר הוכיחו טובא כדעת הנתיבות. ועוד דלא גרע מסיטומתא, דכיון שנהגו שמלבישה סינרים ונזהרת שלא יתלכלכו, הוי כמקבלת עליה בתחילת עבודתה את כל הכללים המקובלים בין בני אדם בענין זה וכקנין תחילת מלאכה חשיב.

ועדיין כל הנ"ל לא יעזור לחייבה, היות וכל מה שלא הלבישה סינרים, הוא מחמת שיכחה והוי אונס ובאונסין הרי גם שומר שכר פטור, וכמבואר בגמ' בב"מ לה. גבי ההוא גברא שהפקידו אצלו כסף והטמינם באדמה ולא זכר היכן הטמינם, ופסק ר"נ 'כל לא ידענא פשיעותא היא', ונפסק בשו"ע רצ"א סעי' ו' שאם שכח היכן הטמין הוי פשיעה.

והק' ביש"ש [פ"ב מביצה כ"א] דמצינו בכל התורה ששכחה הוי שוגג, ולכן אם שכח להתפלל יש לו דין של אונס לענין תשלומין ולא דין של מזיד שאין לו תשלומין, וכן לענין עירוב תבשילין, אם שכח לעשות מערב יו"ט יוכל לסמוך על עירובו של רב העיר, ואם פשע קנסוהו חכמים שלא יוכל לסמוך על רב העיר, וא"כ רואים שפשיעה הוי אונס.

והובאו ב' תירוצים. א. שאני שומר שבכלל שמירתו מתחייב לא לשכוח, וחיוב זה הוא חלק מחיובי השמירה ולכן חייב. ב. כתב הנתיבות שלעולם גם בשומר דנים שכחה כאונס ושאני כשהטמין באדמה ולא רשם היכן הטמין, א"כ המקום כבר מזומן מתחילה לשכחה והוי כמזיק בידיים שמשליכו לאבדון למקום שלא יזכור אח"כ היכן הוא.

והנפק"מ בין התירוצים, לענין שאם לפתע תוכ"ד השמירה שכח וכגון שקיבל עליו לשמור לכבות סיר ושכח ונשרף התבשיל והסיר, לתירוץ ראשון חייב ומשום שקיבל על עצמו לא לשכוח. ולתירוץ השני פטור כל עוד אין השכחה מזומנת מראש.

ובשו"ת דברי הגאונים [כלל צ"ט סעי' י'] הביא מחלוקת למעשה אם שיכחה בשומרים הוי פשיעה, שבשו"ת מקור ברוך ושבו"י סי' קמ"ח סברי דהוי אונס ופטור, ולשו"ת שער אפרים סי' נ"ח ועוד דעות שהובאו בכנה"ג הדין שחייב. ונקט בשו"ת סמיכה לחיים להגר"ח פלאג'י סי' י"ז ובשו"ת דבר משה ח"ב סי' פ"ו דהוי ספיקא דדינא והמוציא מחבירו עליו הראיה.

ומעתה, לחייב את הגננת אי אפשר, היות ויש לה לטעון כהדעות ששכחה הוי אונס, ומאידך לחייב את ההורים לשלם תשלום מלא גם לא שייך, שיכולים לטעון קים לנו שלא הוי אונס אלא פשיעה וחייבת לשלם לנו, ונקזז לה מהתשלום החודשי.

ועוד, גם אם הוי אונס זה רק לגבי שומר חנם, אבל שומר שכר בעי שמירה הרבה ליזהר משכחה, וכדמצינו בסי' רצ"א סעי' כ"ג לגבי קרטליתא שהפקיד אצל אמו כי חשב שתשמור טוב יותר ופטרו אותו, וכתב בנתיבות שזהו דווקא שומר חנם אבל שומר שכר בעי שמירה טפי ואין סברא של 'חשבתי', וא"כ ה"נ בגננת היה לה ליזהר ביותר.

ומצד מה שמצינו בסי' צ"ה נידון בש"ך, אם יש שמירה על אדם או שהוקש לקרקעות, ודאי שאין זה שייך כאן שהנידון הוא על הבגדים של הילדים שבוודאי שייך בהם שמירה.

ונמצא להלכה:

 שיש לחייב את הגננת לצאת ידי שמים מדין מעמיד, אבל לא תועיל תפיסת ההורים, אבל מדין שומר יכולים ההורים לקזז לה את די השכר החודשי שלה, אלא שלפנים משורת הדין יבואו ההורים להתחשב בגננת, שמחמת טרדותיה עם הילדים מצויה השכחה, ואם תשלם על כל בגד כמאתיים שקלים לסוף תרעב ללחם בסוף החודש, ולכן רצוי שיגיעו לאיזה פשרה קרובה שיתפייסו, ותקבל הגננת על עצמה את הפשרה וע"י כך תזכור לפעם הבאה לחובשם בסינרים טרם התעסקותם בגואש וכדו', ועל השאר ימחלו לה ההורים לפנים משורת הדין.

ולענין הסט של הבגדים שנפסד, נראה שלא חשיב הפסד היות וכל בגד ראוי ללבישה בפני עצמו, ולכל בת בנפרד, וגם כשהולכים ביחד שלשה מהם זה ראוי ורק לא יהיה כל כך יפה שכולם לא יהיו דומות, הוי גרמא בעלמא ואין לחייב אותה על סט חדש.         

 

כתב וערך:

הרב יונתן שושן שליט"א

ראש כולל דיינות משפטי התורה בית וגן ירושלים

ודיין בבד"ץ חוקת משפט

כל מה שמעניין ישירות לדואר האלקטרוני שלכם

Please enable the javascript to submit this form

לא מצאתם תשובה לשאלה? שאל את הרב


תגובות