בין הישיבה לבית | מאמר שני בסדרה | הרב אסף זכריה

בין הישיבה לבית

מאמר שני בסדרה

כשהבחור חוזר הביתה לשבת

יום שישי בצהריים. הדלת נפתחת, והבן חוזר מהישיבה.

המזוודה ביד אחת, החליפה ביד השנייה, ועל הפנים שלו אפשר לראות שעבר עליו שבוע ארוך. 

אמא שמחה לראות אותו. אבא מחכה לשמוע איך עבר השבוע. האחים הקטנים מתרגשים שאחיהם הגדול הגיע.

ואז מתחילות השאלות.

"איך היה השבוע?"

"איך הולך עם החברותא?"

"מה אתם לומדים עכשיו?"

"איך הולך עם המשגיח?"

שאלות טבעיות לגמרי. הרי כל השבוע הוא לא היה בבית, ואנחנו באמת רוצים לדעת מה עובר עליו.

אבל לפעמים, דווקא ברגע הזה, כדאי לנו לעצור ולחשוב מה הבחור שלנו צריך מאיתנו.

כי אנחנו יודעים שהוא היה שבוע בישיבה. אבל אנחנו לא תמיד יודעים איזה שבוע עבר עליו.

אולי הוא למד בהתמדה והרגיש סיפוק גדול. אולי היה לו קשה בשיעורים . אולי החברותא לא הגיעה יום אחד והוא הרגיש קצת לבד. ואולי היה איזה רגע לא נעים עם חבר, שהוא עדיין לא החליט אם בכלל לספר עליו.

כל השבוע הוא נמצא במסגרת שיש בה מלחמה של סדרים, זמנים, דרישות וציפיות. הוא משתדל לעמוד בכל מה שמצופה ממנו, למצוא את המקום שלו ולהצליח.

ועכשיו הוא מגיע הביתה.

ולפעמים כל מה שהוא רוצה זה 

2פשוט להרגיש בבית .

אני מבין מאוד את ההורים. הרי אנחנו שולחים את הבן לישיבה מתוך תקווה גדולה. אנחנו רוצים שיצליח בלימוד, שיהיה לו טוב מבחינה חברתית, שיתקדם ויגדל בתורה וביראת שמים.

וכשהוא חוזר לשבת, טבעי שנרצה לשמוע איך הולך.

אבל יש הבדל גדול בין להתעניין בבחור לבין לגרום לו להרגיש שגם בבית הוא צריך לתת דין וחשבון.

תחשבו על בחור שמגיע אחרי שבוע שבו לא כל כך הצליח לו. אולי הוא לא היה מרוכז כמו שרצה, אולי היה לו קשה לקום בבוקר, ואולי הוא מרגיש קצת מאוכזב מעצמו.

הוא פותח את הדלת, ועוד לפני שהספיק להניח את המזוודה, הוא כבר נשאל איך היה הלימוד.

מה הוא יענה?

לפעמים הוא יגיד "בסדר", גם אם ממש לא היה בסדר.

לא מפני שהוא רוצה להסתיר משהו מההורים מאתנו , אלא מפני שהוא פשוט לא רוצה להתמודד עכשיו עם עוד ציפיות.

וכאן יש לנו כהורים הזדמנות גדולה.

אפשר לקבל אותו אחרת,  בדרך שטובה עבורו. 

"טוב שבאת!"

"איזה יופי שאתה בבית."

"חיכינו לך."

להציע לו משהו לאכול, לתת לו קצת לנוח, להתעניין בו כללי איך אתה מרגיש, 

בלי למהר לשאול על ההספקים.

ולפעמים דווקא אחרי כמה שעות, כשהוא יושב בנחת בסעודת שבת, או כשהוא יוצא עם אבא להליכה קצרה, הוא יתחיל לספר מעצמו.

על החברותא, על השיעור, על משהו מצחיק שהיה בחדר, ואולי גם על משהו שהפריע לו.

כי כשבחור מרגיש שלא מנסים להוציא ממנו מידע, הרבה פעמים קל לו יותר לשתף.

וזה לא אומר שאנחנו צריכים להפסיק להתעניין בלימוד שלו או במה שעובר עליו בישיבה. להפך. ההתעניינות שלנו חשובה לו.

אבל כדאי שהיא תבוא מתוך קשר, ולא במקום קשר.

שירגיש שאנחנו רוצים יותר לדעת איך הוא מרגיש, ולא רק איך הוא מתפקד.

ויש עוד דבר שכדאי לזכור.

לפעמים אנחנו מסתכלים על הבן שלנו ורואים בחור ישיבה. בחור גדול, עם חליפה וכובע, שכבר צריך להיות רציני ואחראי.

אבל בתוך כל הבגרות הזאת, הוא עדיין הילד הקטן שלנו.

אותו ילד שפעם רץ לספר לנו מה קרה לו בתלמוד תורה, שחיפש את המבט שלנו כשהצליח, ושרצה לדעת שאנחנו שמחים בו.

גם עכשיו הוא צריך את זה.

אולי הוא כבר לא יבקש חיבוק. אולי הוא לא יספר כל דבר. אולי הוא אפילו יעדיף לשבת קצת עם עצמו.

אבל הצורך להרגיש אהוב ורצוי לא נעלם כשהילד גדל.

ואולי דווקא עכשיו, כשהוא נמצא רוב השבוע מחוץ לבית, התחושה הזאת חשובה לו עוד יותר.

השבת היא הזדמנות לתת לו אותה.

לא באמצעות שיחות חינוך ארוכות.

לא באמצעות שאלות בלי סוף.

אלא דרך הדברים הקטנים.

דרך החיוך כשהוא נכנס.

דרך המקום שמחכה לו ליד שולחן השבת.

דרך שיחה פשוטה שלא חייבת להוביל לשום מסקנה.

ובעיקר דרך התחושה שאנחנו שמחים בו, בלי קשר לאיך עבר עליו השבוע.

כי בסופו של דבר, אנחנו רוצים שהבן שלנו יחזור לישיבה ביום ראשון עם כוחות מחודשים.

ולפעמים הכוחות האלה לא מגיעים מעוד שיחת חיזוק.

הם מגיעים משבת אחת שבה הוא הרגיש שהוא לא צריך להוכיח שום דבר.

כל השבוע הוא משתדל להיות בחור ישיבה טוב.

כשהוא חוזר הביתה, תנו לו להרגיש כמה טוב לכם שהוא בבית, הכי פשוט שיש.

קו ההורים ״עוצרים בזמן״

בהכוונת הרב אסף זכריה

מטפל רגשי ומדריך הורים

מענה והכוונה להורים המתמודדים עם קשיים רגשיים והתנהגותיים של ילדים ובני נוער.

ימים א׳–ד׳ | 23:00–00:00

054-8420996