בין הישיבה לבית | טור שלישי | הרב אסף זכריה

בין הישיבה לבית | טור שלישי

כשהבן לא מצליח כמו שחלמנו

יש משהו שלא תמיד קל לנו כהורים להודות בו.

לפעמים אנחנו מאוכזבים.

לא חלילה מהבן שלנו, שאנחנו כל כך אוהבים, אלא מהפער בין מה שחלמנו בשבילו לבין מה שקורה בפועל.

כשהוא היה ילד קטן, ראינו אותו גדל לתלמיד חכם. דמיינו אותו יושב ולומד בהתמדה, מצליח בישיבה, אהוב על הרבנים, שמח בלימוד שלו.

והנה הוא כבר בחור ישיבה, והדברים לא בדיוק כמו שחשבנו.

הוא בחור טוב. יש לו מידות טובות, לב טוב, והוא באמת ילד יקר.

אבל בלימוד הוא לא כל כך מצליח. לפעמים הוא מתקשה להבין את השיעור, לפעמים אין לו חשק ללמוד, וגם מבחינה חברתית לא תמיד קל לו.

ואנחנו, שכל כך רוצים לראות אותו מצליח, מנסים לעודד.

"אתה בחור מוכשר, אתה מסוגל להרבה יותר."

"אם רק היית משקיע קצת יותר, היית יכול להגיע רחוק."

אנחנו אומרים את הדברים מתוך אהבה. באמת מאמינים בכוחות שלו ורוצים לעזור לו לגלות אותם.

אבל לפעמים כדאי שנשאל את עצמנו איך הבן שלנו שומע את הדברים האלה.

יכול להיות שבמקום לשמוע שאבא מאמין בו, הוא שומע שאבא עדיין לא מרוצה ממנו.

שהוא עדיין לא הבן שאבא קיווה שיהיה.

ותחשבו כמה זה כואב.

בחור שגם כך מתמודד עם הקשיים שלו בישיבה, רואה את החברים שמצליחים יותר, מרגיש לפעמים שהוא לא עומד בקצב, ואז הוא מגיע הביתה וגם שם הוא מרגיש שהוא צריך להיות קצת יותר ממה שהוא.

אני חושב שדווקא כאן יש לנו כהורים תפקיד חשוב מאוד.

לעזור לבן שלנו להרגיש שאנחנו גאים בו גם עכשיו.

לא רק כשיתחיל ללמוד בהתמדה.

לא רק כשהמשגיח יספר עליו דברים טובים.

ולא רק כשיגיע להישגים שאנחנו חולמים עליהם.

אלא עכשיו, עם כל המעלות שלו, וגם עם הדברים שקשה לו בהם.

ואני יודע שיש הורים שחוששים מזה.

הרי אם נאמר לו שאנחנו גאים בו כמו שהוא, אולי הוא יחשוב שלא צריך להתאמץ יותר?

אבל בעיניי, הדברים בדיוק הפוכים.

בחור שמרגיש שכל הזמן מחכים שיהיה מישהו אחר, עלול לאבד את האמון בעצמו.

לעומת זאת, בחור שמרגיש שאבא שלו רואה את הטוב שבו, שמח בו ומעריך אותו, מקבל הרבה יותר כוח להמשיך ולנסות.

וזה לא אומר שאנחנו מוותרים על הרצון שהוא יתקדם.

בוודאי שלא.

אנחנו רוצים לעזור לו להצליח בלימוד, למצוא את מקומו בישיבה ולגלות את הכוחות שהקב"ה נתן לו.

אבל כדאי שהרצון הזה לא יסתיר מאיתנו את הבן שכבר נמצא מולנו.

לפעמים אנחנו כל כך עסוקים במה שעוד חסר לו, שאנחנו שוכחים לראות כמה דברים יפים כבר יש בו.

את הרגישות שלו לאחרים.

את הדרך שבה הוא עוזר בבית.

את המאמץ שהוא משקיע גם כשהלימוד קשה לו.

את ההתמודדות שלו עם דברים שאולי לנו בכלל לא היו פשוטים.

ואולי בשבת הקרובה, כשהבן יחזור הביתה, במקום לחשוב איך לעודד אותו להיות יותר, ננסה קודם כול לראות את כל מה שהוא כבר.

ואם אנחנו רואים בו משהו טוב, כדאי גם לומר לו את זה.

לא כמחמאה שנועדה לגרום לו להשתדל יותר.

אלא פשוט מפני שאנחנו באמת מעריכים אותו.

כי בסופו של דבר, הבן שלנו לא צריך להרגיש שהוא עומד כל הזמן מול החלום של אבא.

הוא צריך להרגיש שאבא רואה אותו.

את הבן שלו.

והבן שלנו לא צריך להגיע למקום שחלמנו עליו כדי להרגיש שאנחנו גאים בו.

לפעמים דווקא כשהוא מרגיש שאנחנו גאים בו במקום שבו הוא נמצא היום, הוא מקבל את הכוח להמשיך ולגדול למקום שאליו הוא מסוגל להגיע.

מוקד ההורים "עוצרים בזמן"
בהכוונת  הרב אסף זכריה
מטפל רגשי ומדריך הורים

ימים א׳–ד׳ | 23:00–00:00
054-8420996