פרשת תצווה

"ואתה תצווה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור, להעלות נר תמיד"

"ואתה" זה משה! שכידוע בפרשה זו לא נזכר משה רבינו, ולכן נאמר כאן "ואתה" ולא נאמר שמו במפורש, וידבר ה' אל משה לאמר... ובטעם הדבר הוזכרו כמה ביאורים:

א. ה'טור' פירש, לפי שכאן בפרשה זו נזכרים בגדי כהונה, והם היו אמורים להיות למשה ונלקחו ממנו וניתנו לאהרן אחיו, ולכן להפחית בעגמת נפש לא הוזכר שמו בזה, כדי לא להבליט ממי זה נלקח.  

ב. מילויו של השם [אותיות הפנימיות של שם הנראה לעין] "משה" הוא, מ  [המילוי של מ'] ין [מילוי של ש'] א [מילוי של ה'] שזה יוצא מספר מאה ואחד, כמניין פסוקים הנמצאים בפרשה. ובא ללמדך: אף שמשה רבנו בחיצוניתו נסתלק מאתנו מכל מקום בפנימיותו הרמוז במילויו הוא עדיין כאן, וזו תורת משה.  

ג. הגר"א מיישב נפלא, כי ז' באדר לעולם נופל בשבוע של פרשת תצווה, ולרמז לנו על כך שנסתלק משה בפרשה זו, נעלם שמו גם מן הפרשה. ובאמת, בדבריו אלו יש קצת סיוע לסוברים שנסתלק משה רבנו באדר א', כי אדר ב' אין זה יוצא בפרשה זו.

ד. החיד"א שאגב זמן פטירתו היה בשבת פרשת תצווה... מביא על פי מה שמובא ב'זהר הקדוש' 'גן נעול' המילה 'גן' רמז למספר פרשיות התורה! ולכאורה הוא מקשה הרי יש לנו חמישים וארבע פרשות ולא חמישים ושלוש? אלא מיישב החיד"א שפרשת תרומה ופרשת תצווה הם במקור פרשה אחת רק משום שארוכות הם חילקום לשתי פרשות. ולפי זה תורץ למה לא נאמר כאן וידבר ה' אל משה אלא ואתה, כי זה המשך לפרשת תרומה.

ה. אחר חטא העגל רצה הקב"ה להשמיד את עם ישראל, עמד משה וביקש שימחל ה' לישראל, ואמר בתפילתו "ואם אין מחני נא מספרך" [ספר כ'] זה ספר העשרים מתחילת התורה, והוא פרשת תצווה. ואף שבסוף הקב"ה מחל להם לישראל מכל מקום "קללת חכם אפילו על חנם היא באה".

לכן, צריך האדם ליזהר לא להוציא קללה מפיו לא על עצמו ולא על אחרים, ובכלל הדברים ליזהר מאוד לא לפתוח פיו לשטן.

מעשה נורא התרחש בסביבת משפחתי הקרובה לפני כשני עשורים, בזוג שעמדו לינשא. בעוד הכלה באה מבית של שומרי תורה ומצוות, החתן היה 'בעל תשובה' ממשפחה קצת רחוקה, הוא בן יחיד להוריו עם עוד אחות שגם אינה נמנית על שומרי תורה ומצוות.

הנוהג בעולם הישיבות שהחתן לפחות יום לפני חופתו נפרד מבני הישיבה והולך לבית הוריו, משם יתארגן ליום החופה הקדוש והמיוחד. אולם החתן דנן היה משהו אחר מהרגיל, מתמיד ושקדן שכל רגע יקר לו עד למאוד, וחבל היה לו לבזבז זמנו בבית לריק, על הופעה ותלבושות, ולכן הוא החליט להשאר עם חבריו בישיבה, ועמם יחד ליסוע בבא העת אל חופתו של עצמו!

התזמורת מנגנת באולם חשוב בבני ברק, החתן כבר הגיע עם חבריו, משפחת הכלה ורוב ככל המוזמנים גם כבר הגיעו, מי שעדיין לא הגיע באופן קצת מוזר אלו דווקא הורי החתן ואחותו שגרים בטווח מרחק של כרבע שעה מהאולם.

ואז... מקבל אבי הכלה צלצול למכשיר הנייד, מי יכול להתקשר ברגע כזה, דקות לפני המעמד הנורא של החופה... שלום מדברים כאן ממשטרת ישראל, כמובן זה כבר נשמע רציני, יצא האב אל מחוץ לאולם להתרחק ממקום רעש התזמורת. האם אתה אדם עם אופי חזק? שאל המוקדן. כן! השיב.

ובכן, ארעה למשפחת החתן תאונת דרכים קשה בדרכה לאולם, אבי החתן פצוע קשה, אבל בהכרה. מנסה אבי הכלה לעכל את הבשורה הראשונה, אך ממשיך המוקדן שאמו של החתן כבר אצל בורא עולם בשמיים... ואחותו יצאה ללא פגע, בוכה כאן בתחנת המשטרה... עד כאן ההודעה המזעזעת והלקונית, שהשאירה את אבי הכלה המום, בין הלם למוזיקה הרועשת הבוקעת מן האולם, בין צורך אולי לבכות, לבין חתונה שהיא אירוע משמח לכשעצמו.

נכנס לאולם, ניגש לרבני הישיבה בה למד החתן. מה עושים? יש חתונה או אולי דוחים, לספר לחתן או אולי לא? יש כאן אנשים כרגע באולם שבין רגע הפכו להגדרה הלכתית של 'אונן', מה עושים?

לא חלף זמן רב עד שהגיעה השאלה למרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל דרך שמשו הרב צבי חקק, הורה הרב בהחלטיות, אם החתן והכלה לא יודעים כמו שבמקרה דידן, יש לקיים את החתונה כרגיל, ולעשות שבעה ימים ז' ברכות, ולאחריהם ישב החתן שבעת ימי אבל על אמו, ע"ה.

כך עשו, אחר שאמרו לחתן שארעה תאונה ואף דיבר עם אביו, שכמובן לא סיפר לו אלא רק אמר לו תעשה חתונה הכל בסדר אל תחכה לנו, אם נוכל נגיע בהמשך... החתן עדין נפש ובן תורה אמיתי, לא מתחכם ועושה כפי שאמרו לו בלי לשאול יותר מידי שאלות. במבט לאחור גם הוא לא כל כך מבין איך הסכים לגשת לחופתו כבן יחיד להוריו ללא שהם לידו, אבל כמובן יד ה' מנהלת את הכל גם את מחשבות האדם.

הערב עבר, וגם הלילה. למחרת בבוקר צריך כבר להודיע לחתן, הרי בעוד שעות ספורות יוצאת הלוויה של אמו מבית הקברות בעיר חולון, והוא נמצא כעת בירושלים. נשלח אחד מחבריו להתקשר, ואמר אתה יודע, אמא שלך במצב קשה...

טיפש הוא לא, החתונה עברה, והראש חוזר לעבוד, ומיד שאל את חבירו המתקשר בבוקרו של יום חופתו, "אמא שלי חיה או מתה..."? החבר לא השיב, אלא רק קול בכי נשמע מעבר לקו, בכי שהוביל לבכי משני צדי קו הטלפון.

הורי הכלה באו מיד לאסוף את הזוג הטרי בתחילת שבעת ימי המשתה לעבר בית הקברות, נסיעה מתוחה כמובן, בה ישבו החתן והכלה ודמעות בעיניהם. ואז לפתע החל החתן לספר מעט רשמים וזכרונות על אמו, שכמובן צד הכלה לא ממש הכירוה.

וסיפר, שכשהחל לחזור בתשובה הדבר לא היה קל לאמו כלל וכלל, הוא היה באמצע מסלול לימוד משפטים, וצפו לו עתיד כעו"ד מצליח. ולפתע שינה מסלול חייו וביקש לעבור אחרי הצבא ללמוד בישיבה. זה כבר היה קשה אבל סביל, אולם כאשר החל לגדל זקן עבות, כאן כבר אמו לא יכלה להכיל זאת, וביקשה שיגלח את זקנו.

מספר החתן, היה לי קשה אבל לא רציתי לצערה, התגלחתי! אבל אמרתי לה, "אמא, כעת אני ברשותך, אבל תדעי, זה עד החתונה! אבל אחרי שאתחתן אגדל זקן",

לא! השיבה אמו, "עד המוות שלי"!

מה לעשות המילים היה להם תוקף משנה גדול, וזה הגיע ביחד...

כמובן לא יודעים חשבונות שמים, אבל "ברית כרותה לשפתיים", ומי יודע כמה אנשים חורצים דינם בפיהם, וכדאי לשמור על פינו בין כלפי עצמו ובין דיבור כלפי אחרים.