קנה מוצרי חמץ לאחר הפסח, ונודע לו שהמוכר לא עשה מכירת חמץ, מה יעשה?

שאלה: ראובן נכנס לחנות בשביל לקנות מוצרי חמץ לאחר הפסח, ואחר ששאל את המוכר אם עשה מכירת חמץ וענה לו המוכר שכן, קנה מוצרים מסויימים של חמץ, לאחר כמה ימים התפרסם בעיר שאותו מוכר לא עשה מכירת חמץ, על כן בא ראובן לתובעו שיחזיר לו את הכסף על כל המוצרים שקנה, ואף על חלק מהמוצרים שכבר השתמש בהם ואכלם תובע ראובן שיחזיר לו את הכסף על שמכר לו דבר אסור שלא כדין, ושאלתו האם רשאי לתבוע ממנו כן.

תשובה:

מן הדין כיון שחמץ לאחר הפסח הוא אסור בהנאה, צריך המוכר להחזיר לו את כל הכסף ששילם עבור החמץ גם עבור החמץ שכבר אכל ונהנה, שהרי אסור למוכר להנות מחמץ זה כלל. אבל אם מוכר זה היה חפץ לעשות מכירת חמץ רק שמחמת אונס או שכחה לא עשה מכירה, אין צריך להחזיר לו את הכסף עבור החמץ שכבר אכל ונהנה שיש לסמוך בזה על המכירה שעושה הרבנות הראשית עבור כלל הציבור. אבל עבור החמץ שעדיין לא אכל, הרי זה מקח טעות וחייב להחזיר לו את הכסף אחרי שהלוקח יחזיר לו את המוצרים שקנה.

מקורות

בשו"ע (חו"מ סימן רלד ס"ב וס"ג) מבואר דין מי שמכר לחבירו דבר האסור באכילה, ושם מבואר דאם המאכל נמצא בעין שעדיין לא אכלו הקונה, הרי זה מקח טעות ומחזיר לו את המוצר והמוכר צריך להחזיר את הכסף, אבל אם אכלו הקונה וכבר אין המאכל בעין, יש חילוק בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן, שאם מכר לו איסור דאורייתא, חייב המוכר להחזיר לו את כל הכסף ששילם עבור אותו מאכל, אבל אם מכר לו איסור דרבנן, אינו חייב להחזיר לו את הכסף, הואיל והקונה נהנה מהמאכל אין המוכר מפסיד את כספו.

ובטעם החילוק בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן כתב הסמ"ע בשני אופנים, א. משום דבאיסור דאורייתא קנסו אותו חכמים שיפסיד את הכסף שקיבל עבור המאכל, משא"כ באיסור דרבנן לא קנסו אותו חכמים. ב. משום דאיסור דאורייתא אחר שנודע לו שאכל מאכל אסור הרי הוא קץ במאכל זה ואינו חשוב לו הנאה, משא"כ במאכל דרבנן דפחות קץ במאכל והרי זה חשוב לו הנאה על כן כיון שנהנה אינו צריך להחזיר לו את הדמים. וע"ש בנתה"מ שכתב נפק"מ בין הטעמים. (וכבר כתבנו בזה במקו"א).

ולפ"ז היה מקום לומר בנידון דידן  דהואיל דחמץ לאחר הפסח הוא איסור דרבנן, כל המוצרים שכבר השתמש בהם ונהנה בהם הקונה, אין המוכר צריך להחזיר לו את הכסף, ורק את המוצרים שהם בעין יכול להחזיר לו ולקבל בחזרה את הדמים משום דהוי מקח טעות.

אומנם שם בשו"ע בסעיף ד' איתא, כל איסורי הנאה, בין מדברי תורה בין מדברי סופרים, מחזיר את הדמים ואין בהם דין מכירה כלל, ע"כ. וכתב הסמ"ע (ס"ק ו') הטעם, שהרי לא מפסיד להמוכר כלום במה שאכלה הלוקח או האכילה לכלבים כיון שאסור לו להנות ממנו, משו"ה אין מנכה לו מהדמים שנתן לו בעדה. ולפ"ז כיון דקי"ל באו"ח סימן תמח סעיף ג' דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה, והטעם משום קנס חכמים שקנסוהו הואיל ועבר על בל יראה ובל ימצא, ממילא כיון שלמוכר אסור להנות מהחמץ שמכר, אין לו שום הפסד במה שאכלו הקונה, וממילא חייב להחזיר לו את כל הדמים ששילם עבור החמץ, גם עבור החמץ שכבר אכלו הלוקח.

ואין זה מועיל אם אותו מוכר עשה ביטול חמץ כנהוג, משום דבשו"ע (שם סעיף ה') מבואר דחמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח אסור אע"פ שביטלו, וכתבו האחרונים (עיין משנ"ב ס"ק כה) דהוא אסור אפ' בהנאה. ורק אם אותו מוכר עשה ג"כ בדיקת חמץ כנהוג, יש אחרונים שהקילו שאינו אסור בהנאה, אבל כאן שהשאיר חמץ בחנותו ולא מכרו לגוי בודאי לא שייך לקרוא לזה בדיקת חמץ, שהרי בבדיקת חמץ צריך לבער כל החמץ שמוצא, ורק אם בדק וביטל והיה חמץ שלא מצאו בזה הקילו האחרונים בהנאה.

אולם כבר כתבנו במקו"א, דכיום שהרבנות הראשית עושה מכירה לכל אדם וזה מועיל מדין זכין לאדם שלא בפניו שכמה אחרונים מקילים דאף זכין מאדם אמרינן וכמו שנתבאר בזה באורך במקו"א, יש לסמוך על זה עכ"פ במי שרצה למכור חמץ, רק מחמת טרדות שונות לא מכר את החמץ, ובדרך כלל רובם ככולם מעונינים במכירה שהרי זכות הוא להם ובמיוחד בעלי עסקים שמעונינים למכור את החמץ כדי שכולם יקנו מהם, רק מחמת איזה טרדות ושכחה לא מכרו את החמץ, בכה"ג יש מקילים שאין החמץ אסור. ואף אם נימא דיש מפקפקים בזה שאין לסמוך על זה להקל, מ"מ בודאי שאינו אסור בהנאה, ועכ"פ המוכר עצמו בודאי יכול לטעון שאין החמץ אסור לו בהנאה, וממילא אין הלוקח יכול להוציא ממנו ממון על מה שכבר אכל ונהנה מהחמץ. אולם על החמץ שנמצא בעין, מסתברא דהוא מקח טעות וחייב להחזיר לו את הכסף ששילם עבורו, דהקונה רצה חמץ שנמכר כדין, ולא לסמוך על היתרים כאלו, ובזה לא שייך לטעון קים לי, משום דכה"ג חשוב מקח טעות.

על כן למעשה נראה דכל שהמוכר לא מכר חמץ מחמת שכחה או אונס וכדו', אין לחייב את המוכר בתשלומים עבור החמץ שכבר אכל הלוקח, רק יחזיר לו את הכסף עבור החמץ שעדיין לא אכל.

לתגובות והערות:  [email protected]