אדם שקיבל שבת מפלג המנחה יכול לבקש ממי שלא קיבל שבת לעשות בשבילו מלאכה? - משולחנו של מרן

הגאון רבי יצחק יוסף שליט"א ככתבם וכלשונם

בס"ד, ‏כ"ה כסלו תשע"ח

416-2/ע"ח

לכבוד

האברכים החשובים אברכי כולל "למען שמו באהבה"

בת ים

ה' עליהם יחיו

שלום רב,

לשאלתכם אודות ציבור שמתפללים בערב שבת תפלת ערבית אחר פלג המנחה, וכבר קיבלו עליהם את השבת, האם יכולים לבקש ממי שמתפלל במנין אחר יותר מאוחר, שיעשה להם מלאכה כגון להדליק את המזגן, או את התאורה וכיוצא.

הנה מובא בש"ע (סי' רסג סי"ז) דמי שקיבל שבת מבעו"י, מותר לו לומר לחבירו שלא קיבל שבת לעשות עבורו מלאכה. ויש לחקור בטעמא דהאי מילתא, אם הוא מטעם דכל שלעושה מותר, מותר לחבירו לצוותו. דלא גזרו ענין אמירה בשבת רק בעכו"ם, אבל לא בישראל העושה כן בשעה שהדבר מותר לו. או דילמא שהוא מטעם שיש היתר למשלח, שהרי בידו היה שלא לקבל עליו שבת מבעו"י.

ויש לתלות החקירה הנ"ל במחלוקת הראשונים, דהנה הרשב"א (שבת קנא. ד"ה אר"י) כתב, כלומר אע"פ שאינו יכול לילך שם, דכיון שהוא מותר לישראל חבירו לשמרן אין באמירתו כלום, וכתבו בתוס', דמהא שמעינן דישראל שקיבל עליו שבת קודם שחשיכה, מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה פלונית, הואיל והיא נעשית בהיתר לעושה אותה, ודוקא לישראל חברו מותר, ואע"פ שהוא אינו יכול לעשות, אבל לגוי אסור לומר לו שמור לי פירותי שהוא חוץ לתחומי. ע"ש. ובהר"ן שם העיר ע"ד הרשב"א, שאין ללמוד לכאן מדין שמור פירות שבתחומך, דשאני הכא דאם יש שם בורגנין הוא עצמו שומר. ע"ש. ומשמע שדעת הרשב"א דההיתר הוא מפני שנעשית בהיתר לעושה אותה. ולא אסרו אמירה אלא לגוי.

ומרן הבית יוסף (סי' רסג) הביא דברי הר"ן וכתב, שאיני מבין דבריו, שהרי גם לענין קבלת שבת אם לא היה מקבל שבת הוא עצמו היה מותר לו לעשות מלאכה. ע"כ. והיינו, דמ"ש הרשב"א הואיל ונעשית בהיתר וכו', היינו שיש צד ואופן של היתר גם למשלח, שהיה יכול שלא לקבל עליו שבת. וכן משמע מהמג"א באה"ט ותו"ש, שכתבו דאזלינן בתר המשלח, וכתבו כן בטעמו של הרשב"א, וגם הב"ח והט"ז שכתבו דאזלינן בתר השליח כתבו כן בטעמו של הרשב"א.

וז"ל מרן בש"ע (סי' רסג סי"ז): י"א שמי שקיבל עליו שבת קודם שחשכה מותר לומר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה. וביאר במג"א (סק"ל), דהא אי בעי לא הוה מקבל עליה שבת, וכל שיש לו היתר מותר באמירה, כמו שאמרו בסי' שז ס"ה. וכשם שבמקום שיכול לילך ע"י בורגנין, אין איסור אמירה בשבת, כיון שיש אופן שהדבר לא היה אסור בשבת, כך במי שקדם וקיבל עליו שבת, הרי יש אופן שלא יהיה איסור שבת, אם לא היה מקדים לקבל שבת. ואמנם הב"ח והט"ז העירו, דשאני בורגנין דאם היה עושה גוי בורגנין בשבת, היה מותר לו לילך לשמור, משא"כ כשקיבל שבת אינו יכול לחזור בו, שיהיה הוא עצמו מותר לעשות אותה מלאכה. וביארו את דברי הרשב"א, שאין איסור אמירה אלא בדבר שנאסר בשווה לכל אדם מישראל, אבל בדבר שהעושה מותר אין איסור אמירה, כמו בחבירו ששומר לו פירותיו שאין איסור במלאכה. וראה בזה בס' קהלות יעקב (ב"ק סי' כ').

והפמ"ג (מש"ז סק"ג) כתב, דהב"י סובר דאף אם נאמר מטעם בורגנין כמו שכתב הר"ן, מ"מ נלמוד מי שקיבל שבת דיש גם כן היתר אילו לא קיבל שבת, או מצי למיתשל על נדרו, כמ"ש הלבוש. (עיין בספר חמד משה שהביא דברי התוס' (שבת קנ: ד"ה אבל מחשיך).

ומעתה, לטעמא דלא אסרו אמירה בשבת אלא בדבר האסור לכל ישראל לאומרו לעכו"ם, יהיה מותר לספרדי לומר לאשכנזי לעשות איזו מלאכה שלדעתם מותר לעשותה בשבת.

אבל מכיון שמרן הש"ע כתב הטעם משום שישנה אפשרות שלמשלח גם מותר, אם כן אין היתר לספרדי להקל נגד מרן הש"ע, א"כ לכאורה ספרדי לא יוכל לצוות לאשכנזי לעשות עבורו מלאכות בשבת שלדעת מרן הש"ע מלאכות אלה אסורות, ולדעת הרמ"א מותרות. ולכן אף שהאשכנזים הולכים אחר הוראות הרמ"א, מ"מ מאחר ולדידן אין אנו מודים להתיר בזה, לכאורה אין להקל לומר לאשכנזי לעשות כן עבורינו. ויש לדמות דין זה למה שדנו הפוסקים בכיו"ב, לענין בן חו"ל אם מותר לו לצוות לבן ארץ ישראל שיעשה בשבילו מלאכה ביו"ט שני. ובברכי יוסף (סי' תצ"ו ס"ק ד) כתב בשם מהריק"ש (בתשובותיו כת"י סי' צ'), דמותר לבן חו"ל לומר לבן א"י שיעשה לו מלאכה עבורו ביום טוב שני והובא בכף החיים (סי' תצו אות מו). והביא שם שכן הסכים בספר זרע אברהם (סי' ט-י).

ולמדו זאת מהאי דינא דמי שקיבל שבת קודם שחשכה, שמותר לו לומר לישראל חברו לעשות לו מלאכה. ולא מיבעיא לטעם הט"ז שהאריך לומר דטעמו של הרשב"א, דאיסור אמירה לא נאסר אפי' בשבת גמורה רק באם הוא אסור לכל ישראל, משא"כ באם מותר לזה בשבת, ה"נ מותר גם להב' לומר לעשותו וכו', א"כ פשיטא כיון דמותר לבן א"י לעשות מלאכה, ממילא מותר גם להב' לומר לו לעשות מלאכה, ומותר ליהנות מאותה מלאכה, וכמבואר ברמ"א שם, אלא אף לטעם המבואר במג"א (שם ס"ק ל') דאי בעי לא הי' מקבל שבת עליו, וכל שיש לו היתר מותר אמירה כבסי' ש"ז ס"ח, א"כ הכא נמי הכי הוא, דהא אי בעי בן חו"ל להחליט בדעתו שאין רוצה לחזור לחו"ל, ומותר גם לו לעשות מלאכה, ממילא מותר אף אמירה לחבירו. ועדיף עוד יותר, דבקבלת שבת הקשו הב"ח והט"ז, דמ"מ עכשיו שכבר קיבל שבת אין לו היתר לעשות בעצמו, וטעם הלבוש דיכול להתיר קבלתו כמו נדר, פקפק עליו הא"ר (ס"ק ל"ח). ובפרט לפי המבואר בתוס' שבת (מו. ד"ה מי יימר), כשיש איסור בדבר שייך לומר מי יימר דאזדקקו לי' בי תלתא, וה"נ להתיר לו מה שקיבל שבת עליו הוי כעין זה. א"כ כ"ש בנ"ד, כשבן חו"ל הוא בא"י, ובקבלת דעתו שלא לחזור לחו"ל מותר גם בעצמו לעשות מלאכה, ממילא מותר גם אמירה לאחר.

בברכת התורה, 

יצחק יוסף

הראשון לציון הרב הראשי לישראל

ונשיא בית הדין הרבני הגדול