לפני הפסח נוהגים לעשות "מכירת חמץ" על ידי נתינת הפרטים לרב והרב מוכר את החמץ לגוי, מה זה מכירת חמץ והאם זה מועיל?

מן התורה צריך לבער את כל החמץ הנמצא בבית קודם הפסח, ואסור לאחסן חמץ כלל בפסח, ומי שמשהה חמץ בפסח עובר על איסור "בל יראה ובל ימצא" ולכן משנים קדמוניות נהגו ישראל לבער את כל החמץ מן הבתים כדי שלא לעבור על איסור זה. אמנם פעמים שאדם מתעסק עם חמץ במשך כל השנה וקונה ומוכר, או שמייצר שיכר שעורים וכדומה, ולא היה שייך לבער את כל החמץ קודם לפסח, ולכן מובא בהלכה (שלחן ערוך אורח חיים סימן תמח) שמותר למכור את החמץ לגוי קודם הזמן שנאסר, אף שדעתו לשוב ולקנות מן הגוי את החמץ אחר הפסח. והנה מלפנים היה כל אחד מוכר חמצו בעצמו לגוי, אך רבו המכשולות מפני ריבוי הדינים והפרטים בדיני הקניינים ואופן המכירה וכדו', לכן כיום נוהגים לעשות את הרב או מורה הוראה או תלמיד חכם הממונה לכך, להיות שלוחי המוכרים על ידי כתב הרשאה והם מוכרים את החמץ בעבור כל שולחיהם.

ואף שמצד הדין אנו נוקטים שמותר לאדם לסמוך על המכירה אפי' לכתחילה, ויכול להשאיר אפי' חמץ גמור בביתו אם עשה מכירת חמץ כדת וכדין, מכל מקום נוהגים שאין משאירים חמץ גמור בבית (ופלים, עוגיות, לחמים וכדומה), אלא רק ספק חמץ (כגון – קמח, שמרים יבשים, רטבים למיניהם, תבלינים) ועל זה עושים את המכירה לגוי, ורק אדם שיש לו חמץ יקר (וויסקי – שהוא חמץ גמור) או בעל מכולת וכדומה שיש בידו הרבה חמץ גמור, ויהיה לו הפסד גדול אם יבער חמץ זה, סומכים על מכירת חמץ גמור.

הרב ירון אשכנזי