הפטורים מקריאת שמע חלק ב

1. היה עוסק בצרכי רבים והגיע זמן קריאת שמע, אם התחיל לעסוק בזה קודם זמן קר"ש, לא יפסוק, אלא יגמור הדברים שעוסק בהם ולאחמ"כ יקרא אם נשאר זמן לקריאת שמע. גרסינן בירושלמי (ברכות פ"ה ה"א) העוסק בצרכי ציבור כאילו עוסק בדברי תורה. וביאר הב"י דמדברי הרמב"ם נראה שלמד שכוונת הגמ' שלא להפסיק מצרכי ציבור לק"ש, שכתב בפ"ב מהלכות קריאת שמע (ה"ה) היה עוסק בצרכי רבים לא יפסוק אלא יגמור עסקיהן ויקרא אם נשאר עת לקרות, וכ"פ הטשו"ע (סי' ע' סעי' ד'), ומבואר בב"י שכל ההיתר שאינו צריך להפסיק לקריאת שמע, דווקא בהתחיל בהיתר, אבל אם התחיל אחר שהגיע זמן קריאת שמע, צריך לקרוא קר"ש, וכ"כ הפמ"ג (מש"ז סק"ב) לדייק מדברי השו"ע, ובביאור הלכה (סי' ע"ב סעי' ב' ד"ה אין) כתב דאפי' סמוך לזמן קר"ש נמי אסור להתחיל אם לא יספיק לגמור עד שיגיע זמן קר"ש, ומאידך הפמ"ג עצמו חולק על מרן השו"ע וס"ל דאפי' התחיל באיסור אינו צריך לפסוק, והביא עוד (באשל אברהם סק"ו) דכן דעת הלבוש שאפי' התחיל באיסור אינו צריך להפסיק, ומ"מ להלכה קיי"ל כמרן השו"ע וכ"פ בהלכ"ב (סי' ע' אות ה').  ואם על ידי זה שיקרא קריאת שמע יתבטל לגמרי המצווה שהוא צריך לעסוק בו, כתב המשנ"ב (סי' לט סקכ"ז) שמותר להתחיל אפי' לאחר שהגיע הזמן, אם משער שלאחר מכן  ישאר לו זמן לקרוא קריאת שמע, ומ"מ אם יש לו אפשרות לכל הפחות לקרוא פרשה ראשונה – יקרא. ולכל הפחות יקרא פסוק ראשון עם בשכמל"ו בזמנה כי זה דבר קצר ויכול לעשותו גם בשעה שעוסק בצרכי ציבור. כ"כ המג"א (סק"ה) ושלמי ציבור (דף צד ע"א) ובשו"ע הגר"ז (סעי' ד') ומשנ"ב (סקי"ט) וכה"ח (סקי"ג) והלכ"ב (אות ה').
2. ועוסק בצרכי רבים היינו כשאין מי שישתדל עבור זה אלא הוא  ולכך אינו פוסק, דעוסק במצוה הוא, ואפי' אם אינו עוסק אלא בהצלת ממון, נמי אינו צריך להפסיק. כ"פ המשנ"ב (סקט"ז) בשם הכס"מ (פ"ב ה"ה) דאף בכה"ג נקרא עוסק במצווה, וכ"פ כה"ח (סקי"ב) בשם הפמ"ג (א"א סק"ד) ושלמי ציבור (דף צד ע"א) ושו"ע הגר"ז (סעי' ד'). וכתב המקור חיים (סוף סעי' ד' ד"ה וכתב) דאף כאשר עסוק בהצלת ממון של יחיד דינו כמתעסק בצרכי רבים, וכתב כן בדעת מרן.
3. ואף אם יש לו כוונה להרויח ממון, אם יש לו כוונה לשם שמים ואין אחר שיכול להציל, אף בזה נקרא שליח מצוה. כן כתב הבאה"ל (ד"ה היה עוסק) שמסתפק בתחילת דבריו האם נקרא במקרה זה שליח מצווה כיון שעיקר כוונתו על רווח הממון, ומ"מ נקט להלכה שאם יש לו כוונה גם להציל את הציבור, מיקרי שליח מצוה. ואפי' בשעה שנח כדי שיהיה לו כח להמשיך לעסוק במצווה נחשב כעוסק במצוה. כ"פ המשנ"ב (סי' ע"א סקי"ג).
4. אם יכול להפסיק לקריאת שמע ואח"כ לחזור ולגמור צרכי ציבור בלא טורח, יפסיק, (משנ"ב סקי"ח בשם א"ר) וכן אם עוסק בצרכי ציבור אך מפסיק באמצע לצורך עסקיו, שצריך להפסיק גם כדי לקרוא קריאת שמע ולהתפלל, ובתנאי שלא יפריע הדבר ויוכל לגמור את צרכי הציבור לאחר מכן. (מקור חיים סי' קו סעי' ב' סוף ד"ה ודיינים), ומ"מ אם פטור מלקרוא כגון שאינו יכול להפסיק כלל, ובכל זאת מחמיר וקורא נקרא הדיוט, ונחלקו הפוסקים האם מותר לו לקוראה כקורא בתורה. עי' כה"ח (סקי"ד) שכתב כן.
5. היה עוסק במלאכה או שהיה במרחץ או שהיה מסתפר וכדו', אם התחיל באיסור כגון שהתחיל אחר שהגיע זמן קריאת שמע, צריך להפסיק מייד ולקרוא קריאת שמע, מאחר שהתחיל באיסור, אבל אם התחיל בכל אלו קודם שהגיע זמן קריאת שמע, אפי' סמוך ממש לזמן קריאת שמע, אינו חייב להפסיק כשהגיע זמן קריאת שמע, אלא אם כן חושש שמא עד שיסיים לא יספיק לקוראה בזמנה. בגמ' שבת (ט:) איתא "לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל, ולא יכנס לא למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדון, ואם התחילו אין מפסיקין". ובגמ' סוכה (לח.) תנן "מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב ליטול, לכשיכנס לביתו יטלנו על שולחנו". דהיינו אם שכח ולא נטל קודם אכילה צריך להפסיק הסעודה וליטול לולב. ובגמרא שם מקשה מהגמ' שבת הנ"ל, ותירצה - אמר רב ספרא הא דאיכא שהות ביום הא דליכא שהות ביום. ורבא תירץ הא דאורייתא הא דרבנן ורבי זירא תירץ דמצוה לאפסוקי, ואי לא מפסיק יטול בין הערבים שכל היום כשר ללולב. ולהלכה כתב הרמב"ם (פ"ב מהלכות ק"ש ה"ו) היה עוסק באכילה או שהיה במרחץ או שהיה עוסק בתספורת או שהיה מהפך בעורות או שהיו עוסקין בדין, גומר ואחר כך קורא ק"ש ואם היה מתיירא שמא יעבור זמן קריאה ופסק וקרא הרי זה משובח. וביאר הב"י בדבריו שסובר דאף בענייני תורה, מ"מ אם יש שהות ביום כדי שיספיק לעשותו, אין חייב להפסיק, כדעת ר' ספרא, והראב"ד חולק וסובר שמפסיק וקורא, ואף על פי שיש שהות לקרות, מפני שהיא מן התורה, ואם אין שהות אפילו לתפילה דרבנן מפסיק. וביאר הב"י שסובר כרבא שחילק בין דאורייתא לדרבנן, ומרן השו"ע פסק "להרמב"ם גומר... ולהראב"ד מפסיק...". והב"ח למד שמרן פוסק כהרמב"ם וכ"פ המג"א (סק"ו) בדעת השו"ע, אמנם הב"ח והמג"א עצמם חולקים על מרן ולומדים שאין מחלוקת הרמב"ם והראב"ד ולא דיבר הרמב"ם אלא במקום שהתחיל בהיתר. והנה בשו"ע לקמן (סי' רלה  סעי' ב') משמע דדווקא בהתחיל בהיתר אין צריך להפסיק, ומשמע דאם התחיל באיסור צריך להפסיק, וכן למד הא"ר (סק"ה) בדעת מרן, וכמו"כ הט"ז (סק"ב) פסק כדעת הראב"ד דכאשר התחיל אחר שהגיע זמן קריאת שמע צריך להפסיק, לכן להלכה קיי"ל דיש חילוק דבהתחיל בהיתר אין צריך להפסיק, ובהתחיל באיסור, צריך להפסיק, וכ"פ כה"ח (סקט"ז). ועי' עוד בזה בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ו סי' ב') ובשו"ת בנין אב (ח"ב סי' טו).
6. וכל זה דווקא לעניין עשיית מלאכה, אבל לעניין אכילה, אף אם התחיל בהיתר, כיון שהגיע עלות השחר צריך להפסיק מאכילתו דהא אסור לאכול קודם שיתפלל שחרית. כן פסק שו"ע (לקמן סי'  פט סעי' ה') ומשנ"ב (סי' ע' סקכ"ג) והלכ"ב (שם אות ו').