מתי מותר להפסיק בקריאת שמע ובתפילה
מתי מותר להפסיק בקריאת שמע ובתפילה
- בין הפרקים מותר לשאול בשלום אדם נכבד, ומותר להשיב שלום לכל אדם, ואם נמצא באמצע הפרק מותר לשאול בשלום מי שהוא ירא ממנו, כגון אביו או רבו או מי שגדול ממנו בחכמה, וכ"ש מלך או אדם אלים וכדו', ומותר להשיב שלום מפני הכבוד, דהיינו לאדם נכבד. בגמ' ברכות (יג.) נחלקו ר"מ ור' יהודה אימתי יכול להפסיק לשאול בשלום ולהשיב שלום, ונפסקה הלכה כר' יהודה דבאמצע שואל מפני היראה, ומשיב מפני הכבוד, ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם. ונחלקו הראשונים מה ההגדרה של "מפני היראה" דלרש"י מפני היראה היינו אדם שירא שמא יהרגנו, וכ"כ הרמב"ם, ומאידך הרא"ש ס"ל דפשיטא שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש, ולכן ביאר דמפני היראה היינו יראת אביו או רבו, שיש בהם מצוות מורא, והרשב"א (יג: ד"ה מתני') נקט דאף מי שגדול ממנו בחכמה אע"פ שאינו רבו, הוי בכלל מפני היראה. ומרן השו"ע פסק כדעת הרא"ש. ואפי' באמצע הפסוק יכול להפסיק מפני היראה, אפי' אם נמצא באמצע הפסוק. מהמבואר בירושלמי (ברכות פ"ב סוף ה"א) עד כדון באמצע הפרשה, אפי' באמצע הפסוק, ר' ירמיה מרמז, ר' יונה משתעי, רב הונא בשם רב יוסף ודברת בם מכאן שיש לך רשות לדבר, וכתב הרא"ש דמדייק הרא"ש מרב הונא דהתירו לדבר אפי' באמצע הפסוק, וא"כ ר' ירמיה שמתיר לרמוז בלבד, הוי יחיד לגבי רבים, והלכה כרב הונא. וכ"פ השו"ע (סי' סו סעי' א').
- וכשמורה הוראה נשאל שאלה נחוצה, מצוה עליו לענות בין הפרקים. ערוך השולחן (סעי' ד').
- וכל זה בשאר הפסוקים דקריאת שמע, אבל בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל וכו', ובשכמל"ו לא יפסיק כלל, רק אם חושש שמא יהרגנו. כן כתב ב"י דמ"מ לא יפסיק באמצע פסוק דשמע ישראל, שאין דבר גדול כקבלת עול מלכות שמים, וה"ה באמצע פסוק בשכמל"ו נמי לא יפסיק שגם הוא מכלל הייחוד.
- ודווקא כאשר פגשו זה את זה ממילא, אבל כאשר הולך לקראתו כדי להקביל את פניו, אסור אפי' לאביו ורבו, ואפי' קודם שהתחיל ברוך שאמר אסור, כיון שהוא קודם תפילה. כ"כ הפמ"ג (סי' פ"ט) וכ"פ משנ"ב (סי' ס"ו סק"א).
- וכמו"כ לא התירו לשאול בשלומו אלא א"כ יבא לידי שנאה, לכן לפי מנהגינו כיום שאין אנו נוהגים לשאול בשלום בבית הכנסת בעת התפילה, חלילה לשאול או להשיב אפי' בדברי תורה, לא בין הפרקים ולא בפסוקי דזמרה. כן כתב בספר החינוך דמי שלא ראינו שיקפיד על חבירו כלל לא יפסיק אפי' בין הפרקים. וכ"כ המג"א ומשנ"ב (סק"ב) והלכה ברורה (אות ד'). וכתב הגר"ח קנייבסקי בשונה הלכות (סי"א) דאף שבמשנ"ב לא כתוב בפירוש שאפי' באביו ורבו אסור בכה"ג, מ"מ בחיי אדם כתב במפורש שאסור.
- אם עבר והפסיק בקריאת שמע אפי' במקום שאין רשאי להפסיק ולא שהה כדי לגמור את כולה, לכו"ע אינו חוזר רק לאותו הפסוק שבו הפסיק בדיבור. משנ"ב (שם סק"ב).
- במקום שאסור לדבר בין בפסוקי דזמרה, ובין בקריאת שמע יש להתיר על ידי כתיבה. לעניין כתיבה האם היא כדיבור ויהיה אסור לכתוב במקום שאסור לדבר, עי' בפמ"ג (סי' מז מש"ז סק"ב) שהסתפק אם מותר לכתוב דברי תורה בחדר האמצעי של המרחץ או במקום שאינו נקי לגמרי שאסור לדבר שם דברי תורה, ובספר נחלת אליהו (דושניצר סי' כא – כב) כתב שלעניין הכותב ספירת העומר הסתפק בזה בשו"ת רעק"א (מהדו"ק סי' ל') אם כתיבה נחשבת כדיבור ונחשב שספר ספירת העומר, (והשע"ת סי' תפט סק"א כתב שיש להסתפק קצת, אך נראה שיחזור ויספור בברכה), אלא שהוסיף רעק"א שאף אם נימא דכתיבה חשיבא כדיבור, מ"מ אם מכוין שלא תיחשב כדיבור אינה נחשבת כדיבור, וכ"כ הגרי"י קנייבסקי (קהילותא יעקב ברכות סוף סי' יב) בביאור דברי הרעק"א, מאידך האשל אברהם (בוטשאטש מהדו"ת סי' עה סעי' א') כתב שכתיבה היא כדיבור, ואין לכתוב דברי תורה כנגד ערוה, וכ"כ בשו"ת שלמת חיים (סי' ס''א) שיש להחמיר שלא לכתוב דברי תורה כנגד ערוה.
ומרן החיד"א בברכי יוסף (סי' תפט ס"ק יד) כתב עוד, דלכאורה יש להביא ראיה ממ"ש בש"ע יו"ד (סי' רכא ס"י), מי שנשבע שלא ידבר עם חבירו יכול לכתוב לו כתב, אלמא דכתיבה לאו כדיבור דמי. ודחה, דשאני התם שהשבועה היתה שלא ידבר "עם" חבירו, וא"כ בכותב מכתב, אפילו נאמר שהכותב כמדבר, מ"מ אינו מדבר עם חבירו, דהו"ל כמ"ש בש"ע שיכול לדבר עם איש אחר וחבירו שומע (וע' בש"ך שם). ובשו"ת קול אליהו ח"א (חאו"ח סי' ל) הנ"ל דחה ג"כ ראיה זו, דשאני התם שבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם, וכיון שהשבועה היתה שלא לדבר עמו דיבור פה, אין הכתיבה בכלל, אבל בעלמא אין הכי נמי שהכתיבה הויא כדיבור. ובברכי יוסף שם העיר עוד ממ"ש הכנה"ג (ביו"ד סי' רי) בשם כמה גדולים שהנשבע בכתב ולא הוציא בפיו אינו חייב לקיים שבועתו, שהכתיבה אינה כדיבור. אולם לכאורה יש לדחות דשאני שבועה דכתיב בה "לבטא בשפתים", הא בעלמא כתיבה כדיבור.
ולפי זה יש לדון בעניין האם מותר לכתוב במקום שאסור להפסיק בדיבור, כתב בשו"ת שלמת חיים (סי' מ''ו) שאסור, משום שמעשה חמור אף יותר מדיבור. ובשו"ת אור לי (לשדי חמד סי' ט') כתב שאפי' אם כתיבה אינה כדיבור אסור לכתוב דברי תורה במקום שאסור לדבר, שיש לחוש שיוציא דיבור מפיו, ומאידך האדר"ת (עובר אורח אות קעג) וכן הגר"ח קנייבסקי (דעת נוטה עמ' רי, ואשי ישראל פי"ט הע' א') כתבו שגם במקום שאסור להפסיק באמצע התפילה בדיבור, מ"מ כתיבה מותרת. והגרע"י בשו"ת יבי"א (ח"ט סי' י') כתב בשם מהר"ח סאגאלוויץ בשו"ת מקור חיים (חאו"ח סי' ב), ומסקנתו להתיר מדקי"ל בברכות (טז.) האומנים עוסקים במלאכתם וקוראים ק"ש, ורק בפרשה ראשונה של ק"ש בטלים ממלאכתם, שלא יהיה כקורא עראי. וכן פסק מרן בש"ע (סי' סג ס"ז) ועי' במשנה ברורה (שם ס"ק יט), דמשמע שמותר לעסוק במלאכה אפילו בברכות ק"ש. וכ"כ להדיא הב"י (סי' סו בד"ה ומ"ש רק אם אירעו), ודלא כהט"ז (סי' קצא סק"א). וכ"כ הגרי"ח זוננפלד בשו"ת שלמת חיים ח"א (סי' מג). ע"ש. ולפ"ז בנ"ד פשיטא שמותר לכתוב, דלא גרע ממלאכה, וגם היסח הדעת אין כאן, שכיון שאסור לו לדבר, והוא מוכרח לכתוב, מדכר דכיר. ע"כ. וכל שכן שמותר להפסיק בכתיבה "בבין הפרקים" של פסוקי דזמרה או "בבין הפרקים" של ק"ש וברכותיה. ובשו"ת שרגא המאיר חלק ח (סי' כ) העלה להתיר, אם הוא כותב, ושם אל לבו שלא להוציא בשפתיו, שעצם מעשה הכתיבה לא הוי הפסק, ורק אם הוא כותב במשך זמן מרובה אין להתיר. ע"ש. ובשו"ת התעוררות תשובה (ח"א סי' כ''ז) כתב שהרוצה להפסיק בברכות קר"ש בדיבור כדי לקרוא לאנשים להשלים מניין, מותר לעשות כן, אך אם יכול לעשות כן בכתיבה, לא יפסיק בדיבור. ומסקנת הרב ביבי"א ח"ט או"ח סי' י' משמע להתיר.
תגובות
הוספת תגובה