האם מותר להחמיר כשיטת בית שמאי
האם מותר להחמיר כשיטת בית שמאי
- הרוצה להחמיר על עצמו ולקרוא קריאת שמע בבוקר בעמידה, ובערב בהטייה, נקרא עבריין, ואסור לעשות כן כיון שנפסקה הלכה כבית הלל שקורא קריאת שמע כדרכו. כן פסק מרן השו,,ע (סי' ס,,ג סעי' ב') ומקורו מרב עמרם גאון (בסידורו קג.) על פי הגמ' בשבת (מ.) מאן דעבר אדרבנן שרי למיקריה עבריינא וכן הוא במחזור ויטרי (עמוד י). והנה במשנה ברכות (י:) "אמר ר' טרפון אני הייתי בא בדרך והטיתי לקרות כדברי בית שמאי וסכנתי בעצמי מפני הליסטים, אמרו לו כדאי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל". ובספר מאור ישראל (להגרע,,י שם) הביא שבשו"ת גנת ורדים (חלק יורה דעה כלל ג' סימן ו') הקשה, למה לו לר' טרפון לפרט והטיתי לקרות לומר שהיה בקריאת שמע של ערבית, ולא קאמר סתם ועשיתי כדברי בית שמאי, ותירץ דקמ"ל דדוקא בשל ערבית שאין שום מעלה וזריזות להטות ולקרות, בזה הוא שראוי היה לו לחוב בעצמו וליענש. אבל בשחרית המחמיר לקוראה מעומד זריז ונשכר הוא, דהקריאה מעומד הויא שבח וכבוד לתורה וכו'. ע"ש. ומרן הגרע,,י העיר עליו דהא בטור ובשלחן ערוך (סימן סג סעיף ב') מבואר, דהרוצה להחמיר כבית שמאי נקרא עבריין וצריך לגעור בו, שמצותה מיושב. והרא"ש (ברכות נג:) כתב דשאני ההיא דפרק אלו דברים (לגבי המחלוקת גבי הנזכר שלא בירך) שגם ב"ה מודים שטוב להחמיר לחזור למקומו ולברך. ומיהו מדברי התוס' (סוכה ג א) לא משמע הכי. ע"ש. גם בבן איש חי (פרשת וארא אות טו) כתב, המחמיר על עצמו כשהוא יושב לעמוד לקרות ק"ש שחרית מעומד, נקרא עבריין. ועיין בהליכות עולם ח"א (עמוד קי) שהביא מה שכתב בשו"ת גנת ורדים הנ"ל, וסייע את דבריו מדברי הרמ"א בתשובה (סי' צא, דף עט ריש ע"ד) שהביא המעשה על אותו חכם דעביד כב"ש בבהמ"ז ואשכח ארנקי דדהבא. ותירץ דדוקא בדבר שאין בו קולא כלל יש להחמיר כב"ש, אבל במקום שיש קצת קולא כגון הכא להטות ולקרות ק"ש בשכיבה, והא עדיף טפי כשקורא ק"ש מעומד שהוא דרך כבוד יותר, אין להחמיר כב"ש. ע"כ. ומדבריו נראה דבשחרית אם היה יושב, ועומד כדי לקרות ק"ש מעומד שפיר דמי, כדברי הגו"ר. אלא שכבר כתבנו שהדברים תמוהים, שהרי בטור ובשלחן ערוך מבואר, שהרוצה להחמיר בק"ש של שחרית כשהוא יושב לעמוד ולקרותה מעומד נקרא עבריין וצריך לגעור בו, שמצותה מיושב. ועיין בשו"ת לבושי מרדכי (בתרא, סימן ריג) שכתב, שנהג לעמוד בברכה שניה, אהבה רבה, על פי דברי החתם סופר. ועיין בט"ז (סימן סג) דאז אינו נראה שעשה כבית שמאי נגד בית הלל, כדמשמע בגמ' ברכות (י א), וכמו שכתבו הב"ח והט"ז דכל פרשה ראשונה בעמידה דיוצאין בזה לכולי עלמא. ע"ש.
- ואם עושה כן להעביר השינה מותר. בן איש חי (ש,,א פרשת וארא אות טו) וכ,,כ כה,,ח (סק,,ט).
- ואם קראה כך בדיעבד יצא ידי חובתו. כ,,כ המשנ,,ב (סק,,ה) וכה,,ח (סק,,ח) דאף לרב יוסף שאמר דהעושה כב,,ש לא עשה כלום, היינו לומר שלא קיים המצווה כראוי, שהרי מדמה זאת למי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית, דיצא בדיעבד, כמו שכתב הר,,ן (בפסחים) על המשנה "מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו", וכ,,כ בערך השלחן (אות א')
- מי שמחמיר בפני רבים בדבר שמותר ויש לחשוש ליוהרא, מנדין אותו, ואם ידוע שעושה לשם שמים אין מנדין אותו, ואם מחמיר לפני רבו ורבו מיקל מנדים אותו אפי' עושה לשם שמים, ואפי' אין פשוט לו כל כך להתיר, לא יחמיר נגד רבו, אם לא שיש לו ראיה לסתור את דבריו. כן כתב המהרש,,ל (יש,,ש פ,,ז דב,,ק סי' מ,,א) והביאו מג,,א (סק,,ב) ומשנ,,ב (שם סק"ו) וכה,,ח (סק,,ה') ומ,,מ כתב הפרי מגדים, דהיינו בדבר שפשט היתרו בכל ישראל. אבל אם לא פשט ההיתר בכל ישראל, אין מנדין אותו. ובכל אופן אם ידוע שעושה לשם שמים אין מנדין אותו. ע"ש.
- מי שאירע לו דבר איסור, ורוצה כעת לגדור עצמו ולאסור עליו אף דברים המותרים כדי שלא ייכשל שוב, יכול להחמיר על עצמו. דנו הפוסקים במי שהיה נוהג שלא לאכול מאכלי חלב אחר בשר כי אם אחר שיעברו עשרים וארבע שעות, אם ראוי לו להמשיך במנהגו, או שעדיף לבטל חומרא זו, אמנם אם אירע לו פעם מכשול יכול להחמיר על עצמו למיגדר מילתא, כמבואר בתשובת מהר"ם מרוטנבורג (סימן תרטו, והובא במרדכי ריש פרק כל הבשר, ובבית יוסף אורח חיים סימן קעג), שמתחלה היה מתלוצץ בבני אדם שהיו מחמירים באכילת בשר אחר גבינה, ואדרבה היה נראה בעיניו כמינות, עד שפעם אחת מסעודה לסעודה מצא גבינה בין שיניו, וגזר להחמיר על עצמו בבשר אחר גבינה, כמו בגבינה אחר בשר. ואין דבר זה כחולק על התלמוד, ולא כמוסיף שהוא גורע, דבגמ' חולין אמרו, אנא להא מילתא כחלא בר חמרא וכו', דכל חד מצי לאחמורי אנפשיה לעשות משמרת, ובבשר עוף אני מיקל יותר כיון דבשר עוף וגבינה נאכלין באפיקורן. ע"כ. ומבואר, דהיכא שלא אירע מי שנכשל בדבר להגיע לידי איסור, והדבר מפורש היתרו בתלמוד, אין להחמיר. אבל אם יש בזה חשש שיכשל באיסור, או שחושש לסברות המחמירים, אין שום חשש במה שמחמיר לעצמו. ודעת הפרי מגדים, שרק כשהדין מוסכם לכל הדיעות להקל, דבזה אי אפשר לו להחמיר, אבל כשיש מחלוקת מותר להחמיר ולחוש לדעה אחת. וראה עוד בזה באורך בשו"ת יביע אומר ח"ו (חיו"ד סי' ז' אות ב - ג). עש"ב וכן פסק בילקוט יוסף (סי' ס,,ג אות ד').
תגובות
הוספת תגובה