1. אם קרא קריאת שמע בהרהור הלב בלא שיוציא בשפתיו כלל, לא יצא ידי חובתו אפי' בדיעבד, מפני שהלכה רווחת בידינו ש'הרהור לאו כדיבור דמי'. בגמ' ברכות (כ:) שנינו, בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה. ובגמרא, אמר רבינא זאת אומרת הרהור כדיבור דמי, ורב חסדא סבר דהרהור לאו כדיבור דמי, והסיבה שבעל קרי מהרהר כדי שלא יהיו כל העולם עוסקין בו והוא יושב ובטל. ונחלקו הראשונים אם לדינא נקטינן דהרהור כדיבור דמי או לאו כדיבור דמי, שהרמב"ם (פרק א' מהלכות ברכות הלכה ז') כפי שביאר הב"י (סימן קפה) פסק כרבינא דהרהור כדיבור דמי. וכן דעת הסמ"ג והריא"ז והרז"ה (פרק היה קורא) דהרהור כדיבור דמי. אך רוב הפוסקים הראשונים סבירא להו דהרהור לאו כדיבור דמי. וכ"פ מרן השו,,ע (סי' סב סעיף ג') דאף אם לא השמיע לאזנו יצא, ובלבד שיוציא בשפתיו. וכתב הגר"א (סק"ו) דדעת המחבר דהרהור לאו כדיבור דמי. וכן כתב עוד הגר"א בסימן מז (סק"א).

אלא דלכאורה יש להעיר ממה שכתב מרן (שם סעיף ד'), שאם מחמת חולי או אונס אחר קרא קריאת שמע בלבו, יצא. וע"ש בביאורי הגר"א (סק"ז) שהביא דברי הירושלמי, דמה שאמרו קרא ולא השמיע לאזנו יצא, היינו כרבי מאיר. וכתב הגר"א, דהיינו דעת רבי מאיר שהובאה בגמ' דאזלינן אחר כוונת הלב. ולפי זה יוצא, דבדיעבד יצא בהרהור אפילו שלא במקום אונס, ורק במקום אונס מותר להרהר אפילו לכתחלה. ויוצא בהרהור ללא שמוציא בשפתיו. ולפי זה קשה, דבסעיף ג' סבירא ליה למרן דהרהור לאו כדיבור דמי, ובסעיף ד' סבירא ליה דהרהור כדיבור דמי.

ויש שתירצו, דסבירא ליה למרן, דמן התורה הרהור כדיבור דמי, ורק מדרבנן הצריכו שיוציא בשפתיו, דמדרבנן הרהור לאו כדיבור דמי, ולכן במקום אונס העמידו דבריהם על דין תורה. ולפי זה אף אם יעבור האונס אינו צריך לחזור ולקרוא קריאת שמע ולהוציא בשפתיו, שהרי מה שקרא קריאת שמע בהרהור הלב, בעת היותו אנוס, יצא בזה ידי חובה מן התורה של קריאת שמע. אך אם עבר והרהר קריאת שמע בלבו בלא אונס, אף בדיעבד החמירו בו חכמים ואמרו שלא יצא ידי חובה. ועיין בפרי מגדים (סימן סב מש"ז סק"א), ובשו"ת שאגת אריה (סימן ז'). ע"ש.

ויש שחילקו עוד בין היכא שהוא אנוס שלא יכול להוציא קריאת שמע בפיו, דבזה יהרהר קריאת שמע בלבו, כדי שיצא ידי חובה מן התורה לכל הפחות אליבא דהרמב"ם ודעימיה. לבין היכא שאין לו שום אונס, דבזה צריך להוציא הדברים בשפתיו. ולפי זה מסתבר דכשיעבור האונס יחזור ויקרא קריאת שמע בפיו, כיון דקיימא לן דהרהור לאו כדיבור דמי. וכמבואר כן באליה רבה ובפרי חדש שם. וכן כתב בבגדי ישע שם, ובמטה יהודה עייאש (סימן מז סק"ג), ובשו"ת בנין עולם (סימן ו'), ע"ש. ואף שהברכי יוסף ונהר שלום ועוד אחרונים חולקים על האליה רבה והפרי חדש הנ"ל, וסבירא להו שגם כשיעבור האונס אין צריך לחזור ולקרותה, מכל מקום המעיין בלשון תלמידי רבינו יונה שבבית יוסף (סימן פה) יראה שהעיקר כדברי האליה רבה והפרי חדש. וכן הסכימו הערוך השלחן והמשנה ברורה (סימן סב סק"ז). וכן כתב במגן גבורים עצמו (בסימן סב סק"ו). וכמבואר דין זה בשו"ת יביע אומר חלק ו' (סימן ו' אות א'). ע"ש. ועיין במשנה ברורה (סק"ז) שכתב, דהאי יצא דקאמר מרן לא לגמרי קאמר, דהא קיימא לן דהרהור לאו כדיבור דמי. אלא רצונו לומר דעל כל פנים בשעה שאינו יכול לדבר יהרהר קריאת שמע בלבו, והקב"ה יקבע לו שכר עבור זה. אבל בעצם אינו יוצא בזה. ולכן כשיסתלק האונס, אם עדיין לא עבר זמן קריאת שמע מחוייב לחזור ולקרותה. וכן הוא הסכמת רוב האחרונים. וראה בביאור הלכה. וכ"פ בילקוט יוסף (סי' ס"ב אות ג')

1. במקום שמסתפק אם בירך או לא, ויש ספק אם לברך או לא, טוב ורצוי שיהרהר הברכה בליבו. אף דפליגי בש"ס אי הרהור כדיבור דמי אי לאו, מכל מקום כל היכא דאיכא ספק בברכה, יעצו האחרונים להרהר הברכה בלבו, דלא שייך ספק ברכה לבטלה בהרהור, דעל כל פנים ספק הוי ומצטרף לספק ספיקא. וכמו שכתב בתשובת מהר"ם שיק (אורח חיים סימן מב). ומה שאמרו בכל דוכתא ספק ברכות להקל ולא חייבוהו להרהר, היינו משום דכיון דברכות הוו מדרבנן, לא חייבוהו חכמים להרהר, וכמו שכתב בכתב סופר (סימן כח). ע"ש. גם הצל"ח (ברכות כ א) אחר שהוכיח שאין בהרהור משום לא תשא, סיים, ומי שרוצה להרהר בלבו כאשר אירע לו ספק בברכה, הרשות בידו, אבל אינו מחוייב לעשות כן. וכן כתב הפרי מגדים (סימן קפה א"א סק"א). והובא בתורת חיים (פעסט, סימן סב), ובשו"ת מנחת יצחק חלק ה' (סימן ק' סק"א). ע"ש.

ויש להקשות, לרבינא דסבר דהרהור כדיבור דמי, למה רק בקריאת שמע וברכת המזון אמרו שבעל קרי מהרהר, אבל לא בשאר ברכות דרבנן, הרי בעל קרי לא נאסר בהרהור, ויהרהר ויצא ידי חובה. והגאון רבי עקיבא איגר בתשובה (מהדו"ת סימן קנא, ובהגהותיו לשלחן ערוך סימן קא) תירץ, דאף דהרהור כדיבור דמי, מכל מקום תיקנו חז"ל שיוציא בשפתיו. ובק"ש וברכת המזון מהרהר כדי שיצא לכל הפחות מן התורה, אבל בתפלה ושאר ברכות דעיקרן דרבנן, כיון דמצד תקנת חז"ל המצוה היא רק להוציא בשפתיו, הרהור כמאן דליתיה דמי.

אלא דלשיטת הרמב"ם שכתב להדיא דאף שהרהר יצא. קשה הקושיה הנ"ל דבעל קרי יהרהר שאר ברכות בלבו. ומאי שנא קריאת שמע וברכת המזון משאר ברכות. ועיין בפני יהושע (ברכות כ: ד"ה כדאשכחן) שמיישב זאת.

1. אדם שקם בלילה משנתו והוא צמא, יש לו ליטול ידיים ולאחר מכן יברך על המים, ואינו יוצא ידי חובה בהרהור הברכה. יש שלמדו מכאן במי שהיה צמא וקם ממטתו בלילה כדי לשתות, מאחר שאינו יכול לברך בלי נטילת ידים, יהרהר הברכה בלבו, וישתה. וכן כתב הט"ז. אולם בסימן ד' (סעיף טו) נפסק שאין דרך זו מוציאתו מן הספק, אחר דקיימא לן דהרהור לאו כדיבור דמי. וכן העיר בספר מטה יהודה, וכתב שאין זה דומה למה שכתב מרן בשלחן ערוך בסי' ס"ב (סעי' ד'), דאם מחמת חולי או אונס קרא קריאת שמע בלבו יצא, שהרי כאן אפשר לו לעמוד וליטול ידיו, ואין דנין אפשר משאי אפשר [חולה]. ואפילו אם אין לו מים לנטילה, או שקשה לו לעמוד מפני הקור, הרי יוכל לקנח ידיו בכותל או בכל מידי דמנקי, וזה מהני אפילו כשיודע ודאי שנגע בידיו במקומות המכוסים. וכן הוא במשנה ברורה (סימן סב ס"ק ח').
2. ואם מחמת חולי או אונס כגון שהוא חולה או שנמצא במקום שאינו נקי כ"כ, (באופן שמותר להרהר בדברי תורה אבל אסור להוציא בשפתיו) יקרא קריאת שמע בליבו, אבל אם נמצא במקום שאינו נקי לגמרי, שאסור להרהר בו בדברי תורה, אינו רשאי להרהר קריאת שמע בליבו. (שו"ע סי' ס"ב סעי' ד'), אבל כאשר עובר האונס צריך לשוב ולקרוא קריאת שמע כל עוד שלא עבר זמנה. עי' הלכה ברורה (שם אות ז').