הרב ירון אשכנזי - שצריך שיהיו עשרה בשעת קריאת התורה

שצריך שיהיו עשרה בשעת קריאת התורה

• אין קוראים בתורה אלא במקום שיש שם עשרה אנשים גדולים ובני חורין, משום שקריאת התורה נחשבת ל"דבר שבקדושה" וכל דבר שבקדושה אינו אלא בעשרה, ומכל מקום רשאים לקרוא בתורה בלי ברכה כשאין שם עשרה. עי' בר"ן (מגילה פ"ד דף י"ג ע"ב) שמשמע מדבריו דקריאת התורה לא הוי דבר שבקדושה, אלא שכך תיקנו חכמים שלא לקרוא אלא בציבור, אבל המאירי (מגילה שם) כתב, דאף קריאת התורה וההפטרה חשיבי דבר שבקדושה, וכן כתבו הלבוש (סי' קמ"ג סעי' א') דקריאת התורה הוי דבר שבקדושה, וכ"כ המשנ"ב (סק"א). ובשו"ת פרי השדה (ח"א סי' ו') כתב לדון בזה אי שרי להוציא ספר תורה ולקרוא בלא ברכות היכא דליכא עשרה, והחוות יאיר (מקור חיים אות א') כתב להקל בזה. ועי' בפמ"ג (א"א סק"ב) שאדרבה במקום שאין מנהג, טוב לעשות כן שלא תשתכח תורת קריאה ושלא ילכו שלשה ימים בלא תורה.
• אם בשעה שהתחילו קריאת התורה היו שם עשרה אנשים ובאמצע הקריאה יצאו מקצתם, אפי' אם היה הדבר באמצע קריאת העולה הראשון, ימשיכו בקריאת התורה בברכות לפניה ולאחריה, והעולים לתורה יאמרו גם "ברכו" לפני כל עליה, ומכל מקום לא יעלו אלא שבעה עולים ולא יותר. בירושלמי מגילה (פ"ד ה"ד) אמרו לעניין הדברים שנזכרו במשנה (מגילה כג:) שאינם נאמרים בפחות מעשרה, שאם התחילו בעשרה והלכו מקצתם גומר, והובאו דברי הירושלמי להלכה ברי"ף (מגילה כג:) וכ"כ הרמב"ם (פ"ח מהלכות תפילה ה"ו) וה"ה לכל דבר שבקדושה, וכ"פ הטשו"ע (סי' קמ"ג סעי' א'). ונראה פשוט שהעולים לאחר מכן יאמרו גם ברכו, והוא כל שכן מדין הברכות, ועי' בזה בהלכה ברורה (סי' ק"מ סק"ג) שאין שייך דין ספק ברכות להקל לעניין ברכו, וכיון דלדעת ספר הבתים והכסף משנה והאחרונים שפיר רשאים לגמור כל קריאת התורה בברכות, כל שכן שיש לסמוך על דבריהם לעניין אמירת ברכו.
• אם התחילו הקריאה ויצאו מקצתן, אחר שעלו שבעה עולים אינם רשאים להפטיר בברכות, אלא יאמרו ההפטרה בלא ברכות. עי' במג"א (סק"א) דמשמע שאם יצאו מקצתן באמצע קריאת התורה יאמרו הפטרה, אולם הא"ר (סק"ב) כתב שלא יתחיל ההפטרה, ודלא כמג"א, וכתב שכן משמע בשבולי הלקט. אמנם במחצית השקל כתב דאפשר לומר שגם המג"א מודה לזה, וכ"כ הפמ"ג (אשל אברהם סק"א) דאפשר המג"א מודה שיפטירו בלא ברכה. והנה בספר הבתים (הלכות קריאת התורה שער שני סי' א') כתב "יש מן הגדולים שכתב שגומר כל סדר קריאת העולין, אבל אם התחילו בעשרה לקרוא בתורה אין מפטירין בנביא עד שיהיו שם עשרה, שקריאת התורה והפטרת הנביא שני עניינים הם, ואינו גומר אלא סדר קריאת התורה, ומכל מקום אם התחילו להפטיר בנביא בעשרה והלכו מקצתם גומר. ויראה לי שכיון שההפטרה נמשכת אחר קריאת התורה, אם התחילו לקרוא בתורה גומר כל הקריאה וההפטרה שהכל סדר אחד". ומאידך בקרבן העדה על הירושלמי (מגילה פ"ד ה"ד) מבאר דהפטרה וקריאת התורה הם שני עניינים נפרדים, ולכן אם יצאו מקצתן גומר קריאת התורה, ואינו אומר את ההפטרה. נמצא שיש מחלוקת ראשונים בעניין זה, ולהלכה נראה שסב"ל ולא יפטירו אלא בלי ברכה, ואפי' לעניין קריאת התורה יש בזה מחלוקת ראשונים האם יכולים לברך, וקל וחומר בהפטרה שיאמר בלא הברכות.
• אף שקטן פחות מגיל בר מצוה רשאי לעלות לספר תורה מכל מקום אינו משלים למניין עשרה. כן כתב כה"ח (סק"ב) בשם עולת תמיד (אות א').
• אף שקטן פחות מגיל בר מצוה רשאי לעלות לספר תורה ומצטרף לשבעה עולים, אין הקטן רשאי לקרוא את הפרשה כולה, מלבד פרשת עלייתו הוא. וכשאין שם גדול היודע לקרוא בתורה, יכולים להקל לשמוע הקריאה מפי קטן שיודע לקרוא, והוא שהגיע לחינוך. במגילה (כג.) שנינו, הכל עולים למנין שבעה, ואפילו קטן. וכתב בשו"ת משפט צדק חלק ג' (סימן מג), דכיון שאין הקטן מחוייב במצוה, יכול לעלות ולקרוא רק פרשת עלייתו, אבל לא כל הפרשה. והובא להלכה בכנסת הגדולה ובמגן אברהם, וכן כתבו עוד אחרונים. וכתב במשנה ברורה (סימן רפב ס"ק כג בשער הציון ס"ק טז), שיש חילוק בין צירוף קטן לשבעה עולים, ובין קריאת כל הפרשה. ע"ש. ומרן הגרע"י כתב בלוית חן (סימן יט), ומכל מקום לפי דעת המאירי (מגילה כד.) שזה ששנינו קטן קורא בתורה, משום שאין הכוונה בקריאת התורה אלא להשמיע לעם, ואין זו מצוה גמורה כדי שנאמר בה הכלל שכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובה. ע"ש. וכן כתב הרא"ש בפסקיו (פרק ז' דברכות סימן כ') בשם רבינו תם. לפי זה יש להקל. וכן פסק להלכה בשו"ת סמא דחיי (סימן טז), ולכן במקום שאין גדול להוציא את הרבים ידי חובה, יכולים להקל לשמוע קריאת התורה מפי קטן שיודע לקרות, וכמו שהעלה הרב המחבר בשם דרך החיים להקל בשעת הדחק. וראה בשו"ת יחוה דעת חלק ה' (סימן כה), ובילקוט יוסף סי' רפב (סעי' טו). ע"ש.
• אם יש שבעה שלא שמעו קריאת התורה יכולים לצרף עמהם שלשה שכבר שמעו ולהוציא ספר תורה. כ"כ בשו"ת לב חיים (ח"ב סי' כ"ה). וכמו שמצינו לעניין תפילת חזרה בעמידה ומקור הדין במחלוקת הראשונים כאשר התפללו חלק מן הציבור בלי מניין והגיעו אנשים נוספים אימתי רשאים לעשות חזרת הש"ץ וברכת כהנים וקדיש תתקבל, דלשיטת הרש"י (כפי שביאר הר"ן) משמע שצריך שכל העשרה התפללו ביחיד, אמנם ר"ת ס"ל דסגי שיהיו שבעה שלא שמעו קדיש וקדושה, וכן כתבו שם התוספות והרא"ש והר"ן וטעמייהו משום דאיתא במסכת סופרים (פ"י ה"ז) רבותינו שבמערב אומרים בשבעה, ונותנים טעם לדבריהם, דכתיב (שופטים ה ב) בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה', דאיכא שבע תיבות. ויש אומרים אפילו בששה, משום דמילת "ברכו" ששית היא. ובספר הישר (סי' עט) כתב בשם מדרש אגדה שמספיק בחמשה שלא שמעו קדיש וכו', משום דליכא אלא חמש תיבות עד ברכו (לא כולל ברכו), והתוס' הביאו שיטה נוספת וז"ל "ונראה לי אפילו בשלשה שלא שמעו, והכי פירושו דקרא, בפרוע פרעות בישראל, שלא עשו מה שמוטל עליהם לעשות, אז יתנדב העם לברך את ה', וליכא אלא שלש תיבות עד בהתנדב עכ"ל התוס'. וברמב"ם כתב (בפ"ח מהלכות תפלה ה"ד) נראה שסובר שצריך ששה. ותלמידי רש"י (תשובות רש"י מהדו' אלפנביין סי' צב, סדור רש"י סי' נט) כתבו בשמו שאפילו בשביל אחד נמי פורסים על שמע. והרא"ש בשם מסכת סופרים הביא דבמקום שיש תשעה או עשרה ששמעו בין ברכו בין קדיש ולאחר התפלה עמד אחד שלא שמע בין אלו, ואמר ברכו או קדיש, וענו אלו אחריו, יצא ידי חובתו. וכתב ב"י בשם מהר"י אבוהב שכך נהגו העולם לעשות שאומרים קדיש וקדושה וברכו אפי' אם אחד לא אמר. ובשו"ת הרדב"ז (חלק ד' סימן רמא) מצריך שיהיו ששה לפחות, והביאו המגן אברהם (סימן סט סק"ד). וכתבו על זה הדגול מרבבה, וכן בחידושי הגאון רבי עקיבא איגר שם, שדבריו הם נגד דברי מרן השלחן ערוך שם. וכתב הגאון רבי יוסף חיים בשו"ת רב פעלים חלק ב' (סימן כו), שלהלכה אף על גב דאנן אתכא דמרן סמכינן, והוא חולק על דעת הרדב"ז, מכל מקום כיון שלענין ברכות קיימא לן ספק ברכות להקל אפילו נגד מרן, לכן יש להורות כדברי הרדב"ז שלא יאמרו קדיש וקדושה רק אם יש ששה. ועי' בזה בחתם סופר (חלק אורח חיים סימן יז), וקצת קשה, שהרי גם מרן סובר שקדושת יוצר נאמרת ביחיד מעיקר הדין, וכמו שנתבאר בשו"ת יביע אומר חלק ה' (סימן ז' אות ב'), ואם כן גם כשכבר התפללו ביחידות, כיון שחזרו ונצטרפו ונעשו מנין, יכולים עדיין לומר החזרה עם הקדושה. ועדיין יש מקום לפסוק בנידון דידן כמרן השלחן ערוך לחזור התפלה בשביל הקדושה. וצ"ע. ולכן אף שהגאון רבי אברהם הכהן מסאלוניקי בספר טהרת המים (בשיורי טהרה מערכת ה' סוף אות כ') סמך סמיכה בכל כחו על תשובת הרדב"ז הנ"ל. מכל מקום להלכה נראה שהעיקר כדברי מרן השלחן ערוך שפסק כדברי הראשונים. וכן כתב בשו"ת מלמד להועיל (חלק אורח חיים סימן ג), שהסומך על מרן השלחן ערוך לחזור התפלה בקול רם עם הקדושה, לא הפסיד, כיון שהגאון רבי זלמן בשלחן ערוך שלו, והגאון מליסא בדרך החיים, סבירא להו כהשלחן ערוך. וכן פסק בספר ערוך השלחן. ובפרט במקום שנהגו כן, שבודאי יש להם על מה שיסמוכו. ע"ש. גם הגאון רבי שמעון גרינפלד בשו"ת מהרש"ג חלק א' (סימן ט) כתב, שהסברא שכתב החתם סופר אליבא דהרדב"ז, אינה סברא ברורה, שיש לחלק בין זימון שנתקן בתחלת ברכת המזון, לקדושה שהיא בתוך תפלת החזרה, שלאחר תפלת הלחש. וכמו שהעיר כן גם המהר"ם שיק (הנ"ל). ולכן במקום שנהגו כהשלחן ערוך, יש להניחם במנהגם. ועוד סברא בנידון דידן, כתב החת"ס שהואיל והיה שם רוב מנין, ומתחלת התפלה היה בדעתם לקרוא מעוברי דרכים ולצרפם למנין עשרה כשיגיעו לחזרת השליח צבור, יש לומר שאף החתם סופר יודה לזה, שמעולם לא פרח מהם חוב תפלת צבור. ע"ש.

הרב ירון אשכנזי שליט"א