הרב ירון אשכנזי - העולה לתורה יעלה לתיבה בדרך הקצרה וכשירד ילך בדרך הארוכה
העולה לתורה יעלה לתיבה בדרך הקצרה וכשירד ילך בדרך הארוכה
- העולה לתורה יעלה לתיבה בדרך הקצרה וכשירד ילך בדרך הארוכה, ואם שתיהם שוות יעלה דרך ימין וירד בדרך השניה. בספר תרומת הדשן (ח"ב פסקים סי' קיט) וז"ל "כך אני נוהג לעלות על המגדל בפתח שהוא לי בדרך קצרה במקומי בביהכ"נ, ויורד אני מן המגדל בפתח אחר בדרך ארוכה לי עד מקומי, כדאמרינן הנכנס לעזרה נכנס בקצרה ויורד בארוכה" עכ"ל. והביאו ב"י ונפסק בשו"ע (סי' קמא סעי' ז'). והוסיף שם הב"י שאם הדרכים שוות, עולה בפתח שהוא לו בדרך ימין ויורד בפתח שכנגדו. אמנם הגר"א כתב (בביאור הגר"א שם) דלעולם ילך בדרך ימין אפי' אם היא הדרך הארוכה, וכ"כ בשו"ת חת"ס (ח"א או"ח סי' קפז), מכל מקום פשט המנהג לעלות בדרך הקצרה, כמ"ש בכה"ח (סי' קמא סקל"ח). והטעם שעולה בדרך הקצרה כותב הלבוש שהוא משום כבוד הציבור שלא ימתינו עליו עד שיבא במקומו ויברך, שטורח הציבור הוא שימתינו עליו עד שיבא בדרך הארוכה. נמצא שיש ב' טעמים מדוע לעלות בדרך הקצרה: משום כבוד הציבור שלא ימתינו הרבה, ומשום כבוד התורה, ונפק"מ בין הטעמים כתב התורת חיים (סופר סק"ה) במקום שנוהגים לקרוא את העולה לתורה קודם שעושים מי שבירך לעולה הקודם, דמטעם כבוד הציבור אין כאן, ויכול לעלות מצד ימין אף אם הדרך ארוכה יותר, אבל מטעם כבוד התורה לעולם יש לעלות בדרך הקצרה.
- לא ירד בדרך שבה עלה, אלא אם עלה בימין ירד בשמאל וכן על זה הדרך. כתבו הפוסקים דמכל מקום יש להקפיד שלא ירד בדרך שבה עלה ואסמכוה מפסוקים (יחזקאל מו) "לא ישוב דרך השער אשר בא בו כי נכחו יצא" וגם החזן כשמוליך הספר תורה לתיבה עולה בצד ימין ויורד מהתיבה בצד שכנגדו. וכשיורד מהתיבה לא ירד כשאחוריו לתיבה, אלא יצדד וירד. כ"כ המג"א (סי' קלב סק"ו). וכן מצינו לגבי בית הכנסת שמי שנכנס להתפלל בבית כנסת, מצוה עליו שיכנס בפתח אחד ויצא בפתח האחר. (כך מבואר בסי' קנ"א סעיף ה').
- אם קראו לרבו לעלות לתורה, אינו צריך לעמוד כל זמן שרבו עומד, אלא בשעה שעובר לפניו לעלות לתורה יעמוד, ונהגו להמתין עד אחר הברכה הראשונה, אבל אם אביו עולה לתורה המנהג כיום שממתין לו עד אחר גמר העליה. בשלחן ערוך (יו"ד סי' רמב סעי' יח) איתא דאין צריך לעמוד כל זמן שרבו עומד אלא רק בשעה שעובר לפניו לעלות לספר תורה יש לו לעמוד, ויש מקומות שנוהגין כשהרב עולה וכן האב כל זמן שקורא בתורה התלמיד או הבן עומד על עומדו במקומו, ובמקומות שנהגו כך נעשה הדבר חובה על התלמיד או הבן לעמוד על עומדו במקומו, וכתב הרב חיד"א בספר לדוד אמת (סי' ה' אות לד) וז"ל "יש מקומות שנוהגים כשהרב עולה וכן האב כל זמן שקורא בתורה התלמיד או הבן עומד על עמדו במקומו, ובמקומות שנהגו כך נעשה הדבר חובה על התלמיד או הבן, שאם לא יעמוד נראה שהוא מזלזל, ובכל כבוד שנהגו אם אינו עושה דומה לביזוי כמ"ש". ובספר תניא קדמון (פרק ו') כתב שראה למורו ז"ל "כשהיה קורא בתורה בצבור לא היה מניח לתלמידיו לעמוד מפניו, אבל מנהגם לעמוד מפני אביו ורבו". ומרן הב"י (יו"ד סי' רמב) כתב בשם שבולי הלקט וז"ל "ואם הוא בביהכנ"ס בציבור וקראו לרבו לקרות בתורה אינו צריך לעמוד כל זמן שרבו עומד" ע"כ. וכ"פ בשו"ע (שם סעי' יח). אבל באביו כשעולה לתורה כשמנהג המקום שעומדים, חייב לעמוד ואם אינו עומד הוי ביזוי ח"ו לאביו, וכ"כ בספר מקרא מפורש (פרשת ויגש) דכל שיש בו משום כבוד או"א ונהגו בו אם מבטלו עובר ח"ו, וכ"כ בכתר שם טוב (עמ' רמו) ולכן בזמנינו פה בארץ ישראל נוהגים בני עדות המזרח לעמוד כשאביו או זקנו עולים לתורה, ולכן צריך לעמוד מפניהם, וכ"כ בחסד לאלפים (יו"ד רמ"ב סעי' ה') ולכן יש ליזהר בזה וגם אם אביו מוחל לו ומתיר לו שישב, איכא בהא זילותא מפני הרואים שאין יודעים שאביו מוחל, ובפרט היכא דאיכא זלזול לכן יעמוד ולא ישנה ממנהג המקום, וכ"פ בספר שיבת ציון (שער ח' אות לג).
- העולה ירד מהתיבה בנחת, ואינו צריך להמתין עד שיבוא העולה השני במקומו, כיון שהשליח ציבור נמצא ע"י הספר תורה. הרמ"א בהגה (סי' קמא סעי' ז') כתב בשם המרדכי "שלא ירד העולה עד שעלה כבר הראוי לקרות אחריו" וכן נוהגים האשכנזים, וכתב המג"א וזו"ל "המנהג להמתין עד שמתחיל השני הברכה והמדקדקים חוששים שבדרך לא יוכל לשמוע הקריאה כהוגן לכן ממתינים עד שיסיים השני ויורדים בין גברא לגברא" עכ"ל. והיינו היכא דהזמן מצומצם או שהדרך אל מושבו ארוכה ועד שיגיע העולה הראשון למקומו יתחיל הש"ץ הקריאה, אבל כשמקומו קרוב אין הכי נמי יוכל לשבת במקומו מיד, וכן כשיוכל ללכת למקומו ללא הפרעה לקריאה לית לן בה, וע' בערוך השלחן (סי' קמא אות י"א) שכתב שאין לעולה לרדת מהתיבה עד שחבירו לא עלה שלא להניח הספר תורה בלא עולה ע"כ, ועיקר הטעם שלא להניח ספר תורה לבדו, אך בימינו שהש"ץ עומד ולפעמים גם הגבאי ועוד נצבים עליו, אין בכך כלום, ובפרט כשהדבר טורח עליו, וגם יש חזנים שהדבר מכביד עליהם שאנשים מסבבים ומקיפים אותן ומתבלבלת קריאתם, לכן הא עדיפא שיסיים ויחזור למקומו בשלום.
- הקורא בתורה ישתדל ליזהר לדקדק בקריאה הנכונה והמדוייקת ובפרט בטעמים שינגנם נכון וכהוגן כי הם רומזים לעולמות העליונים, ומסלק בזה אחיזת החיצונים ומקרב הגאולה, ואין להחזירו על שינוי טעמים אלא כאשר משתנה משמעות הפסוק בזה. במדרש רבה (שמות מ' א') "אז ראה ויספרה אמרו רבנו צריך אדם להיות נוטל משל לומר פרקו או אגדתו, או מדרשו בשעה שהוא מבקש לאמרם בציבור, לא יאמר הואיל שאני יודע יפה כשאכנס לדרוש אני אומר, אמרו רבנן: רבי יוחנן בן תורתא פעם אחת בא לפני רבי עקיבא אמר לו עמוד וקרא בתורה, אמר להם לא עברתי על הפרשה ושבחוהו חכמים, הוי אז ראה ויספרה". ומכאן פסקו הטשו"ע בסי' קל"ט שצריך להכין עצמו קודם שיקרא. ובספר המנהיג (עמ' קס) כתב "אם טעה הקורא או החזן המקרא אותו, טוב שלא להגיה על שגגתו ברבים שלא להלבין את פניו דאף על פי שטעה בה יצא ידי קריאה דאיתא במדרש (שיר השירים רבה ב' ד') שאם קרא לאהרן הרן יצא, אבל הרמב"ם (תפילה פי"ב ה"ו) פסק "קרא וטעה אפי' בדקדוק אות אחת מחזירים אותו עד שיקראנה בדקדוק" ודעת התוס' כדעת המנהיג, וכ"פ הרמ"א (סי' קמב סעי' א') אך מרן השו"ע פסק כהרמב"ם שאפי' בדקדוק אות אחת מחזירין אותו, וכ"פ הפר"ח והגר"א ועוד. ואם טעה בטעמים כתב מרן הב"י (סי' קמב) שמה שכתב הרא"ש שאם אין בקי בטעמים אין הציבור יוצאים בקריאתו היינו בטעמים המשנים העניין, ומה שכתב המנהיג שאין מחזירים הוא בטעמים שאין משנים את העניין, ומשמע שכאשר יש שינוי העניין צריך להחזיר את החזן אף על טעמים. ובזוהר הקדוש האריך במעלת הטעמים וסודם בכמה וכמה מקומות, וכן הוא בתיקוני הזוהר (תיקון ס"ט קה.) "טעמי אינון מסטרא דכתר, ונקודין מסטרא דחכמה, ואתוון מסטרא דבינה, ומתלבשין במיא אשא ורוחא דאינון חסד גבורה תפארת". ובפרשת ויקהל (רה:) כתב במעלתם "וכל אינון טעמי ומסורות כולא אתמסר למשה מסיני, ספר תורה דאיהו בכל אינון קדושן אמאי חסר מכל הני תיקונין? אלא רזא דא כד כורסייא קדישא מתעטרא כל אינון דיוקנין וכל אינון טעמין ומסורות כולהו עאלין בגניזו". ועי' בפירוש הרמ"ק (אור החמה ח"ב דר"ב ע"ב) "הטעמים מצד עילויים אינם גלויים ואין לנו בהם השגה, ולזה אין ראוי להיראות בספר תורה טעמים שמורה פגם". ועי' בספר חסידים (סי' שב) שכתב "לא תשיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים שתיקנו הניגונים, שלא יאמר ניגון של תורה לנביאים וכתובים, ושל נביאים לתורה וכתובים ושל כתובים לתורה ונביאים, אלא כל ניגון כמו שהוא מתוקן שהכל הלכה למשה מסיני". ובקונטרס היחיאלי (בית עולמים דמ"ו ע"א) כתב שעל ידי דקדוק הקריאה בטעמים מגרשים החיצונים וכן כתב בדבר בעיתו (ח"א דקי"ט ע"א) ועי' באורחות ציון (פ"ט אות מה) שמביא עוד בארוכה מאמרי הזוהר בעניינים אלו.
כתב וערך:
הרב ירון אשכנזי שליט"א
תגובות
הוספת תגובה