הלכה יומית - הרב ירון אשכנזי - קריאת התורה

המשך קריאת התורה

• הקורא קריאת שמע וברכותיה, או העומד באמצע פסוקי דזמרה, ושמע שהצבור אומרים "וזאת התורה וכו'" בעת הגבהת הספר תורה להראותו לעם, אין לו לומר פסוק זה עם הצבור, אלא יסתכל בספר תורה ויהרהר הפסוק בלבו, שהרהור לאו כדיבור דמי, ולא חשיב הפסק. במתניתין ברכות (פ"ב יג ע"א), מבואר דין הקורא קריאת שמע וברכותיה שפוסק לשאול מפני היראה, (אביו או רבו מובהק), ולהשיב מפני הכבוד. ע"ש. ורוב הפוסקים למדו מכאן דין העומד בקריאת שמע וברכותיה ושמע קדיש או קדושה, שפוסק ועונה עם הצבור. דלא גרע ממה שמפסיק לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד. ואף שיש אומרים דכיון שעוסק בשבחו של מקום, אין לו להפסיק בשביל שבח אחר. וכן הוא דעת המהר"ם מרוטנבורג, שאין להפסיק לקדיש וקדושה. ומכל מקום כבר עלתה הסכמת רוב הפוסקים, שיש להפסיק לקדיש ולקדושה באמצע פסוקי דזמרה ובקריאת שמע וברכותיה, וכמבואר בשלחן ערוך (סימן סו ס"ג). ע"ש. [ועיין בשו"ת יביע אומר חלק א (סימן ה אות ז), וחלק ה (סימן ז), שהאריך לדון אם הוא חיוב להפסיק לענות לקדיש ולקדושה באמצע פסוקי דזמרה ובקריאת שמע וברכותיה, והעלה שנכון לנהוג להפסיק לעניית קדיש וקדושה. וע"ע בחלק ה' (סימן יז אות ו - ז) ובילקוט יוסף חלק א' (עמוד עג). ע"ש]. והנה מבואר באחרונים שאין אנו פוסקים לדברים שבמנהג, ולכן אין עונים באמצע פסוקי דזמרה ובקריאת שמע וברכותיה אלא לה' אמנים שבקדיש, ולקדוש וברוך בלבד, (ובפסד"ז גם פסוק ימלוך), ובאמן יהא שמיה רבה עונים עד יתברך, וכמבואר כל זה בשו"ת יביע אומר חלק א (חאו"ח סימן ה). ע"ש. ומעתה גם גבי אמירת פסוק וזאת התורה עם הצבור באמצע פסוקי דזמרה ובקריאת שמע וברכותיה, כיון שאין זה חובה כמו קדיש וקדושה, אין לענות אלא בהרהור הלב. ואמנם בכנסת הגדולה (חלק אורח חיים סימן נא) כתב בתשובה, שכיון שיש מצוה לומר "וזאת התורה" שפיר דמי להפסיק לאמירתו באמצע קריאת שמע וברכותיה, ע"ש. והובאו דבריו להלכה בספר אמת ליעקב אלגאזי (דיני הקמת ספר תורה ס"ב), ובברכי יוסף (סימן קלד סק"ד), ובשערי תשובה שם, ובכף החיים (שם סק"כ), מכל מקום לדינא יש להורות דשב ואל תעשה עדיף, שאמירת וזאת התורה קילא טפי מעניית שאר אמנים שבקדיש, מאחר ודעת רוב הפוסקים שאין לענות אמן של ברכות ואמן של תתקבל וכו'. ועיין בטור (סימן סו) שהביא דעת הסמ"ק שאין לענות אמן אחר חזרת השליח צבור באמצע ק"ש וברכותיה, זולת אמן דהאל הקדוש ושומע תפלה וכו'. כיעו"ש. ובב"י שם כתב, שלדעת הפוסקים לא יפסיק כלל גם לאמנים אלו, וכן פסק במאמר מרדכי, ובמטה יהודה, ובספר שלמי צבור, ובשו"ת חיים שאל, ובחיי אדם, ובבן איש חי, ועוד. ממילא גם פסוק וזאת התורה אין להפסיק לאומרו עם הצבור באמצע פסוקי דזמרה ובקריאת שמע וברכותיה. וכן פסק מרן החיד"א בשו"ת חיים שאל (סימן סח), ועוד אחרונים. וכמבואר כל זה באורך בשו"ת יביע אומר חלק ה (חלק אורח חיים סימן ח). וע"ע בילקוט יוסף חלק א (עמוד קיח ס"ק כ"ב). ע"ש. [ובעצם המנהג להראות באצבע כלפי הספר תורה, במקום שקוראים בו היום, ואומרים וזאת התורה וכו' ראה בשו"ת לב חיים חלק ב (סימן קסז) ובשו"ת דברי מרדכי (קריספין, סימן ט), ובשו"ת תירוש ויצהר (סימן קיט). ע"ש].
• אם הוציאו מארון הקודש ספר תורה שאין כתיבתו מהודרת, אין להתיר להחזירו לארון הקודש כדי להוציא ספר תורה שכתיבתו מהודרת יותר. בנידון זה יש לדון מצד ד' ענינים. א - אם שייך לקיים מצות הידור באופן שכבר התחיל לקיים המצוה. ב - אם ההידור דוחה איסור ביזוי מצוה. ג - אם כתיבת ספר תורה מהודרת, הוי הידור מצוה גם לגבי הקריאה, או ההידור שייך רק גבי מצות כתיבת ספר תורה. ד - אם יש לחוש בכהאי גוונא שיאמרו שהספר תורה הראשון שהוציאו היה פסול. והנה בדין הידור מצוה לאחר שכבר התחיל במצוה, בגמ' מנחות (סד א) משמע דשייך בזה הידור. וי"א שאף לאחר קיום המצוה שייך לחזור ולקיימה שנית בהידור יותר. ועיין במשנת יעבץ (מועדים עמוד רכח) ואכמ"ל. ואם כן בנידון דידן לכאורה יש להקל להחזיר הספר תורה שאין כתיבתו מהודרת, על מנת להוציא ספר תורה שכתיבתו מהודרת יותר. אלא שיש לדון בזה מצד בזוי מצוה, ועיין בשו"ת שבות יעקב (סימן לז) שכתב, שאם הדביק נרות שעוה לנרות חנוכה, ובעוד שהוא עוסק בהם הביאו לו שמן זית, שאין הידור של שמן זית דוחה איסור ביזוי מצוה של הנרות הראשונים. והוכיח כן מהגמ' יומא (ו א). ע"ש. ואמנם רבו האחרונים שחלקו עליו בזה, וכמו שכתבו בשו"ת חכם צבי (סימן מה), ובשו"ת יד אליהו מלובלין (סימן מב), ובשו"ת שער יוסף למרן החיד"א (סימן ח), ובשו"ת תפארת יוסף (סימן לו), ובשו"ת נחלת בנימין (סימן קלב), ובשאלת שלום קמא (סימן קיג), [וראה בזה בילקוט יוסף חלק ה, מועדים, עמוד ריד]. ומכל מקום בנידון דידן יש לומר דאיכא פגמו של ראשון, דיש לחוש שיאמרו שהספר תורה הראשון היה פסול, משום הכי לכו"ע אין להחזיר הספר תורה שהוציאו, כדי להוציא ספר תורה מהודר יותר. ועיין בגמ' יומא (סט א), ובסוטה (מא א), ע"ש. ומה גם שיש לומר דכתיבה מהודרת אינה ענין לקריאת ספר תורה, אלא למצות כתיבת ספר תורה, ותו לא. וראה בכל זה בשו"ת הר צבי (חלק או"ח סימן סג), ע"ש.
• אם הוציאו ספר תורה שאינו מוגה, ויש חשש שהוא ספר תורה פסול, מותר להחזירו להיכל ולהוציא ספר תורה אחר שהוגה, כדי לקרוא בו. ואם הוציאו ספר תורה פסול בפשיעה, ועברו וקראו הפרשה בספר תורה הפסול, צריך לחזור ולקרוא הפרשה מתוך ספר תורה כשר, ואפילו בשני וחמישי הדין כן, מאחר ועשו כן בפשיעה ובמזיד. אבל אם חשבו שתיקנו הספר תורה, וקראו בו שלשה עולים בשני וחמישי, או במנחה של שבת, ואחר כך נתברר להם שהספר תורה שקראו בו היה ספר תורה פסול, אין צריך לחזור ולהוציא ספר תורה כשר כדי לקרוא בו את הקריאה שנית. לדוד אמת (סימן ג אות א), בית עובד (אות ד), שו"ת לב חיים חלק ב (דף קיח ע"ב), רוח חיים (אות יו"ד). ע"ש.

כתב וערך:

הרב ירון אשכנזי שליט"א