סליחות וחודש אלול חלק ג

1. חודש אלול זמן תשובה לכל הוא, ויזהר לפשפש במעשיו, וטוב וישר שבכל לילה קודם שישן טרם אמירת וידוי יפשפש ויחפש דרכיו ובמעשיו באותו יום ויתודה וישוב, וכן יעשה מראש חודש אלול עד יום הכיפורים, והיה צריך לעשות כן כל ימיו בכל לילה כמעשה הצדיקים קראו בשמותם מארי דחושבנא, ולפחות כה יעשה בארבעים יום הנוראים הללו. זה לשון קודשו של מרן הרב חיד"א בספר מורה באצבע (אות רמג), והביאו כה"ח (סי' תקפא סקכ"ד). וידוע הא דאיתא בגמ' שבת (נה.) שנחלקו האם יש ייסורים בלא עוון או לא, ודעת הרמב"ן (בשער הגמול) שאין ייסורים בלא עוון, מלבד ייסורים הבאים לאדם כדי לנסותו ונמצא שכאשר יש לאדם ייסורים בודאי שאין הייסורים הללו באים אלא לקרב אותו אל ה' יתברך ולהשיבו בתשובה. ונמצא שעיקר העבודה המוטלת על האדם היא לעשות חשבון נפש ולשים דרכיו במה חטא וכיצד יתקן את מעשיו כדי שיתכפר לו אותו עוון שסובל מחמתו.

ובגמ' בברכות (ז.) איתא "טובה מרדות אחת בליבו של אדם יותר מכמה מלקיות, וריש לקיש שם נוקט שטובה יותר ממאה מלקיות". ופירש"י "מרדות אחת – לשון רדוי והכנעה שאדם שם על לבו מאיליו" כלומר כאשר אדם מתבונן על דרכיו ומעשיו ושב עליהם בתשובה, אין צורך כבר להשית עליו שום ייסורים כדי לעוררו מתרדמתו.

וידוע מאמר הגמ' (חגיגה ד:) על שאול שהעלה את שמואל באוב, ושמואל העלה עימו את משה רבינו שיעיד שקיים את כל התורה, ולא עבר על התורה, ומה נענה אנן אבתריה. אין זה אלא משום שאין אדם עושה חשבון נפשו על מעשיו במשך היום, ולכן חושב עצמו למושלם.

ועי' בבאה"ל סי' תקע"א שהביא לדברי השל"ה הקדוש בשם ספר חרדים, שתלמיד חכם לא יסגף עצמו, רק יום אחד בשבוע יתרחק מבני אדם, ויתבודד בינו לבין קונו, ויקשור מחשבתו בו כאילו כבר עומד לפניו ביום הדין, וידבר לאל יתברך כאשר ידבר העבד אל רבו והבן אל אביו... והעיקר הבכיה והווידוי והגדרים שלא יעשה זאת לעולם, וה' יראה ללבב". נמצא שהעצה הטובה לאדם הוא על ידי שיעשה חשבון נפשו ויראה כמה יש לו עוד לתקן.

ובגמ' (שבת קנג.) רבי אליעזר אומר שוב יום אחד לפני מיתתך, שאלו תלמידיו את ר''א: וכי אדם יודע איזהו יום ימות? אמר להן וכל שכן ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה. ואף שלמה אמר בחכמתו (קהלת ט-ח) בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר. א''ר יוחנן בן זכאי, משל למלך שזימן את עבדיו לסעודה ולא קבע להם זמן, פיקחין שבהן קישטו את עצמן וישבו על פתח בית המלך, אמרו כלום חסר לבית המלך? טיפשין שבהן הלכו למלאכתן, אמרו כלום יש סעודה בלא טורח? פתאום ביקש המלך את עבדיו, פיקחין שבהן נכנסו לפניו כשהן מקושטין, והטיפשים נכנסו לפניו כשהן מלוכלכין. שמח המלך לקראת פיקחים וכעס לקראת טיפשים, אמר, הללו שקישטו את עצמן לסעודה ישבו ויאכלו וישתו, הללו שלא קישטו עצמן לסעודה יעמדו ויראו.

ובאגרת הרמב"ן כתב "ותפשפש במעשיך בבוקר ובערב ובזה יהיו כל ימיך בתשובה".

וכן מבואר בגמ' (עירובין יג:) שנחלקו בית שמאי ובית הלל אם נח לאדם שנברא משלא נברא, או להיפך, "נמנו וגמרו: נח לאדם שלא נברא משנברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו" וביאר בספר מסילת ישרים להרמח"ל דהיינו שיעשה חשבון נפש, יפשפש – במעשים הלא טובים, וימשמש – במעשים הטובים כמה הם טובים. וכן איתא בספר "אור יחזקאל" להגר"י לוינשטיין זצ"ל בביאור על גמ' זו.

ועי' בליקוטי אמרים (פ"י אות מז) למרן החפץ חיים וז"ל "כי לו התפללנו ושפכנו שיח לפני הקב"ה, בודאי לא ישובו תפילותינו ובקשותינו ריקם, ולא יסתפק האדם במה שמתפלל שמונה עשרה שלש פעמים ביום, אלא כמה פעמים ביום צריך לשפוך תפילות ובקשות בינו לבין עצמו כשהוא בביתו מעומקא דליבא".

ובגמ' בבא בתרא (עח:) דורשת הגמ' את הפסוק (במדבר כא כ"ז – ל') "עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן: כִּי אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן לֶהָבָה מִקִּרְיַת סִיחֹן אָכְלָה עָר מוֹאָב בַּעֲלֵי בָּמוֹת אַרְנֹן ... וַנִּירָם אָבַד חֶשְׁבּוֹן עַד דִּיבֹן וַנַּשִּׁים עַד נֹפַח אֲשֶׁר עַד מֵידְבָא" א"ר שמואל בר נחמן א"ר יוחנן, מאי דכתיב: על כן יאמרו המושלים וגו'? המושלים - אלו המושלים ביצרם; בואו חשבון - בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה; תבנה ותכונן - אם אתה עושה כן, תבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא; עיר סיחון - אם משים אדם עצמו כעיר זה שמהלך אחר סיחה נאה, מה כתיב אחריו? כי אש יצאה מחשבון וגו' - תצא אש ממחשבין ותאכל את שאינן מחשבין; ולהבה מקרית סיחון - מקרית צדיקים שנקראו שיחין; אכלה ער מואב - זה המהלך אחר יצרו כעיר זה שמהלך אחר סיחה נאה; בעלי במות ארנון - אלו גסי הרוח, דאמר מר: כל אדם שיש בו גסות הרוח נופל בגיהנם; ונירם - אמר רשע: אין רם; אבד חשבון - אבד חשבונו של עולם; עד דיבון - אמר הקדוש ברוך הוא: המתן עד שיבא דין; ונשים עד נפח - עד שתבא אש שאינה צריכה ניפוח; עד מידבא - עד שתדאיב נשמתן, ואמרי לה: עד דעביד מאי דבעי". כאשר אדם עושה חשבון של רווח המצוות שעשה, יש לו סיפוק וטוב לו בנשמה, וק"ו בעולם הבא שבה יראה את האור הגדול של כל מצוה ומצוה, ולמה זכה על ידי מעשה פשוט שעשה, ונמצא החשבון הראשון שעליו לעשות הוא "הפסד מצוה כנגד שכרה", לאחר שעשה את המצוה האם היה מוכן להפסיד אותה תמורת כל הון שבעולם? בודאי שלא. והחשבון השני הוא "ושכר עבירה כנגד הפסדה" שיעשה חשבון מה הוא למעשה הרויח במה שעשה את העבירה, וכך יראה בבירור שהוא לא הרויח כלום, ועל ידי זה יוכל להגיע לחרטה עצומה על מה שעשה. יוצא לנו מגמ' זו כלל: מי שקרוב לחשבון נפש – קרוב אל ה', ומי שרחוק מחשבון נפש – רחוק מה'.

ובספר מסילת ישרים להרמח"ל (פ"ג בביאור חלקי הזהירות) אחר שהביא גמ' זו כתב וז"ל "כללו של דבר, צריך האדם להיות מתבונן בשכלו תמיד בכל זמן ובזמן קבוע לו בהתבודדו, מה הוא הדרך האמיתי לפי חק התורה שהאדם צריך לילך בו. ואחר כך יבוא להתבונן על מעשיו אם הם על הדרך הזה אם לא, כי על ידי זה ודאי שיהיה לו נקל לטהר מכל רע וליישר כל דרכיו. וכמו שהכתוב אומר (משלי ד, כו) פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו, ואומר (איכה ג, מ) נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה'".

ועי' בגמ' (ברכות יט:) אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה, אל תהרהר אחריו ביום, שמא עשה תשובה. ופריך שמא סלקא דעתך? אלא ודאי עשה תשובה.

וכן מובא בתנא דבי אליהו (פרק ג') אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה ביום, אל תהרהר אחריו בלילה, שמא עשה תשובה. והמדרש מעמיד שם דמיירי בודאי עשה תשובה. וכיצד עשה תשובה? אלא בודאי שעשה חשבון נפש. נמצא שעיקר עבודת האדם היא לעשות חשבון נפש על עוונותיו, ובפרט בחודש אלול שימים אלו עת רצון גדול מאד בשמים, שלא ימתין לערב ראש השנה או יום כיפור, אלא יעשה חשבון נפש כבר מתחילת אלול.

ועי' בגמ' ברכות (נה.) שהמאריך בבית הכסא מאריכים לו ימיו ושנותיו, ומביאה הגמ' מעשה "כי הא דאמרה ליה ההיא מטרוניתא לרבי יהודה ברבי אלעאי: פניך דומים למגדלי חזירים ולמלוי ברבית. - אמר לה: הימנותא! לדידי תרוייהו אסירן; אלא, עשרים וארבעה בית הכסא איכא מאושפיזאי לבי מדרשא, דכי אזילנא בדיקנא נפשאי בכולהו". וקשה מדוע מי שמאריך בבית הכסא מאריכין לו ימיו ושנותיו, ועוד איזו מעלה יש בזה שר' יהודה בר אלעאי היה נכנס לעשרים וארבעה בתי כסא, הלא אדרבא אדם כזה הנזקק כל כך הרבה לבית הכסא צריך לחוש אל הרופא? ועי' בספר ומתוק האור (עשרת ימי תשובה ויום כיפורים עמ' 25) שביאר בשם הגאון מוילנא שהכוונה שר' יהודה בר אלעאי היה עושה חשבון נפש עשרים וארבע פעמים ביום, על כל שעה ושעה.

1. משנכנס אלול כשכותב אדם איגרת לחבירו צריך לרמוז לו בהתחלתו שמבקש עליו לשנה טובה תכתב ותחתם. כ"כ בדרשות מהרי"ל (הלכות ימים נוראים) וא"ר (סק"א) וכה"ח (סקי"ח).
2. האומרים סליחות בערב ראש השנה אחר עלות השחר, יש להורות להם שלא יאמרו הוידוי שיש בסליחות, מכיון שלאחר עלות השחר אין לומר תחנון כלל בערב ראש השנה. כתב בשבט הלוי (ח"ד סי' נ"ד אות ה') שאם יש חתן או בעל ברית בבית הכנסת שיאמרו הסליחות כסדר ואין מדלגים הוידוי ונפילת אפיים, דיש לדמותו לערב ר"ה שאע"פ שאין אומרים וידוי בתפילה אומרים וידוי בסליחות. (אפי' אם אומרים אחר הנץ) ומוכח דסדר הסליחות אינו כתפילה, שנוסח הסליחות אינו משתנה בכה"ג, אמנם הגרש"ז אויירבך זצ"ל (שלמי מועד) כתב דמדלגים התחנון כשיש חתן או בעל ברית, ובבית חתנים בשם הגרב"ץ דס"ל להגרב"ץ שאין החתן ובעל ברית פוטר את הציבור מלומר סליחות ותחנון. אמנם בעיקר הדין של ערב ר"ה שנקט הגר"ש וואזנר דאומרים תחנון לא ברירא, דמצינו לת"ח גדולים שהורו שאין לומר תחנון כלל ערב ראש השנה אפי' בסליחות, וכ"כ כה"ח (סי' תקפ"א סקע"ג) עמ"ש מרן "אין נופלים על פניהם בער"ה בתפילה, אע"פ שנופלים על פניהם באשמורת בסליחות". וכתב ע"ז כה"ח בשם מג"א "מפני שבדרך כלל רגילים לסיים קודם עלות השחר, אף אם אירע פעם אחת שנמשכו הסליחות ועבר עלות השחר, יכולים ליפול על פניהם. (מג"א סקי"ג)" ומשמעות דבריו שצריך לכה"פ להתחיל הסליחות קודם עלות השחר ,ואז אפי' אם מתאחר לית לן בה, אבל אם מתחיל את הסליחות אחר עלות השחר, משמע שאינו אומר וידוי.