סליחות וחודש אלול חלק א'

סליחות וחודש אלול חלק א

1. מנהג הספרדים לקום בחודש אלול באשמורת הבוקר, לומר סליחות ותחנונים, עד יום הכיפורים, ומנהג האשכנזים מראש חודש ואילך לתקוע אחר תפילת שחרית, ולאחר מכן אומרים מזמור "לדוד ה' אורי וישעי" ומתחילים לומר סליחות ביום ראשון שלפני ראש השנה, ואם חל ראש השנה ביום שני או שלישי, מתחילים מיום ראשון שבוע שלפניו. עי' בטור שהביא בשם רב עמרם שנוהגים לומר סליחות רק בעשרת ימי תשובה, וכ"כ הרמב"ם בתשובה (ג' ד'), ומאידך רב האי גאון הביא שיש נוהגים לומר סליחות גם בכל חודש אלול, כנגד ארבעים יום שהיה משה בהר, וכ"פ השו"ע שנוהגים לקום באשמורת לומר סליחות ותחנונים מראש חודש אלול ואילך עד יום הכיפורים. והר"ן בשם רבני ברצלונה כתב שתחילת אמירת סליחות צריכה להתחיל ביום כ"ה באלול יום בריאת העולם, אך כיון שאין זה ביום קבוע, תקנו שאם חל ר"ה ביום חמישי או שבת אז מתחילים לומר סליחות ביום ראשון, ואם חל ביום שני או שלישי, אז מתחילים לומר סליחות ביום ראשון בשבוע שלפני השבוע שחל בו ראש השנה, וכ"פ הרמ"א. ועי' שער הכוונות (דף פט ע"ד) שמנהג רבינו האריז"ל לומר סליחות כבני ספרד, וכ"כ בכה"ח (סקט"ו). ועי' במג"א (סי' תקפא סק"א) שביאר את מנהג הספרדים לקום באשמורת הבוקר לומר סליחות מפני שהקב"ה שט בי"ח אלף עולמות, ובסוף הלילה שט הקב"ה בעולם הזה והוא עת רצון, ומה שנהגו להתחיל מר"ח הוא על פי המבואר בפרקי דר' אליעזר (פרק מו) שבראש חודש אלול אמר הקב"ה למשה לעלות ההרה, והעבירו שופר במחנה שמשה עלה להר, כדי שלא יטעו אחרי ע"ז, והוי עת רצון, והביאו במשנ"ב (סי' תקפא בהקדמה). ומכיון שביום כיפור ירד משה מן ההר עם הבשורה "סלחתי כדבריך" לכן הוקבע יום זה למחילה וסליחה וכמ"ש רש"י בפרשת עקב (על הפסוק "ואתנפל לפני ה' כראשונה"), וסך כל הימים שהתפלל משה במרום הוא ארבעים יום, לכן ימים אלו ימי סגולה הם לקבלת התפילות. ועי' כה"ח (סקי"ד) שהביא עוד טעמים לארבעים יום: לתקן ארבעים יום דמרגלים, ויום ארבעים שעשו את העגל, וארבעים יום דיצירת הולד, וארבע יודי"ן דשם ע"ב, וארבע עולמות אבי"ע שכל אחד מהם כלול מעשר. וכמה רמזים יש בעניין חודש אלול: אלו"ל ר"ת – א'ני ל'דודי ו'דודי ל'י, וסופי תיבות של אני לדודי הם מ' כנגד מ' יום מר"ח אלול עד יום הכיפורים כי באלו ארבעים יום אלו התשובה מקובלת להיות קרוב ליבו אלא דודו בתשובה ואז דודו קרוב לו לקבל תשובתו מאהבה. ועוד רמז נוסף – ומל ה' אלוקיך א'ת ל'בבך וא'ת ל'בב זרעך, ר"ת אלול. ועי' ברכ"י (אות ו') שכתב שיותר טוב בימים אלו להרבות סליחות ותחנונים עם הציבור מללמוד, ושכן ראה לקצת רבנים שהיו תמיד עסוקים בגופי הלכות ובחיבורים, ובחודש אלול היו מניחים קצת מסדרם, כדי ללמוד גירסא ותחנונים, וכ"כ בשע"ת ובכה"ח (סק"ז), והוסיף שיש נוהגים ללמוד התיקונים של הזוהר בימים אלו, דהיינו להתחיל בראש חודש אלול ולסיים ביום הכיפורים.
2. ומנהג האשכנזים לתקוע בשופר מר"ח אלול עד יום לפני ראש השנה, בכל יום אחר שחרית, ומחמת כן אף הספרדים נוהגים לתקוע בסליחות באמירת י"ג מידות ובקדיש תתקבל. על פי המבואר בפרקי דר"א (הנ"ל) שכשמשה עלה להר העבירו קול שופר במחנה, לכן התקינו שיהיו תוקעים בכל שנה בר"ח אלול, וממשיכים לתקוע בכל החודש כדי להזהיר את ישראל שיעשו תשובה, וכן כדי לערבב השטן. ועי' ב"י שמבאר מדוע הוצרך הטור להביא ב' טעמים אלו, כדי ללמדנו שקול השופר הוא הגורם להחריד את העם, ולא די סתם בהעברת קול בעלמא, ועוד בא ללמדנו שהשופר גם מועיל להחזיר את העם בתשובה, ולא רק למנוע מלחטוא. ועי' כה"ח (סקי"ג) שאף הנוהגים כדברי השו"ע שאומרים סליחות מר"ח יש הנוהגים לתקוע גם כן בסליחות באמרם י"ג מידות, וגם קודם תתקבל, כדי לקיים דברי הכל.
3. נוהגים לעשות התרת נדרים ביום כ' באב שהוא ארבעים יום קודם ראש השנה, ובר"ח אלול שהוא ארבעים יום קודם יום הכיפורים, ובערב ראש השנה ובערב יום כיפור. שורש מנהג זה הוא על פי הזוהר הקדוש (פקודי דף רמט עמ' ב') דמי שנתחייב נזיפה או נידוי בבית דין של מעלה, יישאר בנידויו ארבעים יום ואינה נשמעת תפילתו, ולכן עושים התרת קללות, להתיר הנידוי של מעלה, וכתב כה"ח (סקי"ב) "ועל כן נוהגין לעשות התרה וליזהר מכאן ואילך בכל ענייניו שלא יתחייב ח"ו נזיפה או נידוי בבית דין של מעלה ואין תפילתו נשמעת בראש השנה וביום הכיפורים, והגם דבכל זמן צריך ליזהר, מ"מ בימים אלו הוא יותר קשה". וברכ"י (אות כא) הביא רמז בשם הרב שפתי כהן על התורה (סוף פרשת מטות) שעושים התרת נדרים באלול מהפסוק "ל'א יח'ל דבר'ו ככ'ל" סופי תיבות אלול. ועי' כה"ח (סקי"ט) שנוהגים לעשות התרה בערב ראש השנה.
4. יש הנוהגים לומר בנוסח התרת נדרים "בצירוף קודשא בריך הוא ושכינתיה" ואין זה נכון, והיותר נכון לומר "ברשות קודשא בריך הוא ושכינתיה". כן איתא בכה"ח (סק"כ) שם חסידי בית אל שאין זה מן הכבוד לצרף את הקב"ה עמנו, אלא אומרים רק ברשות קודשא בריך הוא.
5. משתדלים לכתחילה שיהיו עשרה אנשים המתירים, ואם אי אפשר אז עושים בשלשה. טעם לדבר כותב בכה"ח (שם) שמא יש אחד שנדר בחלום או שנידוהו בחלום, שצריך עשרה כמ"ש בשו"ע (יו"ד סי' רי סעי' ב' וסי' שלד סעי' לה), ואם אי אפשר עושים בשלשה.