וידוי, וסליחות של יום הכפורים
וידוי וסליחות של יום הכפורים
- מספר סך כל הוידויים שמתודים ביום הכפורים, הוא עשרה, והם כנגד עשרה פעמים שהיה כהן גדול מזכיר את השם ביום הכפורים, וכנגד עשר קדושות שהיה מתקדש, וכנגד יום העשור שהוא קודש קדשים, ויש בהם סוד ותיקון נפלא, ועם הוידויים שבסליחות של חודש אלול יהיו בדיוק ארבעים. עי' בלבוש (או"ח סי' תרכ) שכתב "ומכוונין לומר לפחות עשרה וידויים ביום זה כנגד עשרה פעמים שהיה מזכיר כהן גדול את השם ביום כיפור, שלש פעמים בכל וידוי ואחד בגורלות שאמר לה' חטאת, והעשרה וידויים אלו יאמרם כל יחיד בתפילתו פעם אחת בארבע תפילות, וכשמחזיר הש"ץ התפילה עומדין הציבור ואומרים הוידויין עמו הרי שמונה וידויים, ושני פעמים בערב אחד במנחה ואחד בערבית". ולכן מנהג הספרדים שגם בערבית מתוודים פעמיים, פעם אחת בתפילה ופעם שניה בסליחות. ועי' באליה רבה (סי' תרכ סק"ב) הביא בשם המהרי"ו שהטעם לעשרה וידוייים הוא דיום הכיפורים הוא בעשור לחודש, ועשור הוא קודש קדשים". ובספר מהרי"ל (ליל כיפור אות ז') בשם האורחות חיים כתב "ועשרה וידויים הן ביום הכיפורים, שתים בליל כיפור, אחד לציבור ואחד לשליח ציבור, וביום ארבעה לציבור וארבעה שליח ציבור, נגד עשרה קידושים שקידש כהן גדול עצמו במקדש ביום כפור וכנגד אלו יכוין כל אדם להשלים העשרה וידויין בין בינו בין עם הש"ץ, וכל אדם יזהר לעמוד כשיתודה שליח ציבור ויתודה ג"כ עמו ואע"פ שיושב בשאר התפילה. ועי' עוד במדרש רבה (כי תשא פרשה מ"ד אות ד') שמובא ביאור נוסף שהקב"ה כביכול כעס על עמ"י שביטלו עשרת הדברות "אמר משה רבון העולם על מה אתה כועס על ישראל, אמר בשביל שבטלו עשרת הדברות, אמר לו (משה): יש להן מהיכן ליפרע, אמר לו מניין? אמר היזכר שנסית את אברהם בי' נסיונות ויצאו עשר בעשר. והביאו בספר קדוש בציון (פ"ג אות לח).
- קודם אמירת סדר וידוי על חטא וכו', נוהגים לומר נוסח מה נאמר לפניך יושב מרום וכו', אתה יודע רזי עולם וכו', אתה חופש וכו, אין דבר נעלם ממך וכו', ומקורו בתלמוד ובדברי הקדמונים. מקורו בגמ' יומא (פז:) בדברי רב בפתח הוידוי ליום הכיפורים, וכן הוא בבה"ג (סי' יג עמ' קפח), וכתב הרב אהלי יעקב (יוה"כ דף ל"א ע"א) שנראה שהיה מיוסד בכל הא' ב' משולש (כלומר שלש בתים על כל אות) ונשאר בידינו שריד כמעט רק שלשת הבתים הראשונים של אות א', שהם "אתה יודע רזי עולם ותעלומות סתרי כל חי, אתה חופש כל חדרי בטן רואה כליות ולב, אין דבר נעלם ממך ואין נסתר מנגד עיניך" וכ"כ הרמב"ם (בסדר תפילות) ובכל מחזורי הראשונים. ופירוש התפילה "אתה יודע רזי עולם ותעלומות סתרי כל חי" - רז הוא סוד, דבר שלא נתגלה לבני העולם, ולעומתו תעלומה הוא דבר שהיה גלוי אי פעם ונסתר במשך הזמן ונעלם. "אתה חופש כל חדרי בטן" הם המחשבות שאין מי שידעם זולת החושב עצמו, ואתה חופש אותם כלומר מחפש לבערם, כמו לשון חיפוש. "רואה כליות ולב" הם המעשים הטובים כי בודק אתה את המעשים הטובים הנעשים על ידי התייעצות הכליות ומחשבת הלב, אם נעשו נכון ובכוונה טהורה. "אין דבר נעלם ממך" הם הדברים והכוונות הרוחניות. "ואין נסתר מנגד עיניך" הם המעשים הגשמיים.
- נוסח על חטא קדמון הוא, ועיקרו היה "על חטא שחטאנו לפניך באונס, ברצון, בשגגה, בזדון, בסתר, בגלוי" ובתקופה מאוחרת יותר הוסיפו לו על סדר אלפא ביתא, והזכירוהו בסדר רב עמרם גאון והרמב"ם והוא נקרא "וידוי רבתי". עי' בשבלי הלקט (סי' שיט) שכתב "ועיקר הוידוי על חטא אר"ש זס"ג, היינו: אונס, רצון, שגגה, זדון, סתר, גלוי, אבל האריכו בו וסידרוהו באלפא ביתא" וכתב בארחות חיים (סי' ל') שיש ליזהר שלא יתודה תחילה על הזדונות ואח"כ על השגגות, אלא לפי סדר הא' ב'. וישתדל מאד לכוין בפירוש וידוי על חטא בכל פרט ופרט, כי לכל חטא ועוון יש בו מצות וידוי בפני עצמו על איסור וטעם ממקורות רבים בדברי חז"ל, גם על עוונות משנים עברו, גם על עוונות מגלגולים קודמים, גם על עוונות שנעשו על ידי אנשים הבאים משרשי נשמתינו מכל עולם מאצילות בריאה יצירה עשיה, והיום הזה הוא עת לחננה לכפר בעד כולם. כ"כ בספר קדוש בציון (פ"ג סעי' מא) בשם הראשונים.
- אומרים הסליחות בחרטה ובשברון לב, ולב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה, וברית כרותה לסליחות הנאמרות בדמע ובבכי שאינם חוזרות ריקם, הן ליחיד הן לרבים, א. כי הדמעות מים הם ומטהרים הנפש. ב. גם הם חסדים ומעוררים ימין הפשוטה לקבל שבים. ג. גם הם גורמים דביקות בין המתפלל לבוראו. ד. וזוכה שמשה רבינו פותח לו השערים. ה. גם מעורר מים התחתונים לעלות למעלה ותפילתו עולה עמהם, ובפרט באמירת י"ג מדות, כי עת רצון הוא ויצעק מקירות לבו על צער השכינה שהיא בגלות וסובלת אתנו. עי' בספר שושנת העמקים (שיר השירים ב' י"ד) לאלשי"ך הקדוש כתב על הפסוק הראיני את מראיך השמיעיני את קולך, "ועצתי היא, אל תצעק על שברך בלי תשובה ושברון לב תחילה, על כל אשר חטאת על הנפש, כי אם כה תעשה שעדיין טומאת שרץ עוונותיך בידך לא תערב שוועתך לפני, אך תחילה הראיני את מראיך, והוא כי כל איש ישראל יש לו צלם אלהים על פניו, כי אם שבהעוותו משנה פניו, ועל כן יפגוש דוב באיש או ארי ונמר, המת ימיתנו, כי משחת מאיש מראהו כי לא בצלם יתהלך, כל כן צלמו יבזה כי נמשל כבהמות נדמה, משא"כ בצדיק כדניאל בגובא דארייוותא ויוסף בבור נחשים, כי לא השחיתו צלמם, וזה יאמר הראיני את מראיך האמיתי לאיש הישראלי על ידי תשובה, ואח"כ השמיעיני את קולך". ועי' בברכי יוסף (סי' תקפא סק"ד) "סליחות ותחנונים וכו', צריך לאומרם בנחת ובמתון ובכוונה, ואסור להזכיר י"ג מידות שלא בכוונה". ובמחזור בית אל (דמ"ג ע"ב) כתב "דע לך אחי, כי מה שאנחנו קוראים שמם סליחות, הוא על שם שבהם קבועים רחמים ותחנונים לפני המקום ברוך הוא, על סליחת עוונות עמו ישראל שימחול לנו על כל עוונותינו, וזה ידוע לכל איש או אשה אשר יבא להתחנן אל המלך מלכו של עולם לבקש מלפניו על עצמו, ראוי בתחילה לשוב בתשובה שלימה וחרטה גמורה על העבר, ויקבל על עצמו שלא ישוב עוד לכסלה, אזי חפץ השם בידינו יצליח". ובגמ' ברכות (לב:) "ואמר ר' אלעזר מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה, שנאמר גם כי אזעק ואשווע שתם תפילתי, ואע"פ ששערי תפילה ננעלו, שערי דמעה לא ננעלו, שנאמר שמעה תפילתי השם ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש" וכתב הרקנאטי (ויקרא יא כד) שהדמעות מטהרות נפש האדם בסוד טהרת כל דבר במים. וכ"כ רבינו בחיי (בראשית א' יח) שהדמעה היא מים והם באים מכח החסד שהוא הימין, והימין פשוטה לקבל שבים. והרלב"ג (שמואל א' פ"ז פסוק טו) כתב כי הם גורמים לחזק הדביקות בין המתפלל לבין השם יתברך, ולכן נשמעה תפילת חנה, וכ"כ המאירי (ב"מ נט.) שהתפילה יוצאת ממעמקי הלב הדמעה גוברת על המתפלל והיא מקובלת יותר. ועוד עי' בזוהר הקדוש (פקודי דף רמה:) ובתיקוני הזוהר (תיקון יא דף כ"ו ע"ב) שמאריכים בעניין שבח תפילה בדמעות.
תגובות
הוספת תגובה