מנהגי ערב ראש השנה וראש השנה 

1. יזדרז לבוא לבית הכנסת בעוד היום גדול, להתפלל מנחה בכוונה ובמיתון, כי היא התפילה האחרונה של השנה, ויש בכוחה לתקן כל תפילות השנה, אם היו פגומות או חסרות או שלא בכוונה ושלא בזמנם, לכן יזהר מאוד לאומרה בכוונה ובזמנה. במטה אפרים (סי' תקפא אות נז) כתב "בערב ראש השנה נכנסים להתפלל מנחה בבית הכנסת בעוד היום גדול כדי להתפלל תפילת מנחה בכוונה רבה, ומאריכים בה קצת מאחר שהיא מנחה אחרונה בצאת השנה והקדמת תפילה טרם בא יום הגדול" וכ"כ בספר בית דין (ד"ג ע"ב) "שכיון שהיום אחרית שנה וסוף כל התפילות של כל השנה שצריך ליזהר בה כדבעי וכדחזי" וכן איתא בבן איש חי (ש"א פרשת נצבים אות ב'), ובספר שופר בציון (פ"א אות כב) כתב ששמע מאביו זצ"ל בסוד הדבר של תפילה זו, האחרונה של השנה, במה שכתב רבנו הרש"ש זיע"א בספרו נהר שלום (די"ג ע"ב) שבכל תפילה של כל יום נבררים בירורים חדשים אשר לא נבררו מיום שנברא העולם, והם מבררים ומעלים הבירורים של אתמול ומתלבשים עליהם ומעלים אותם למדריגה יותר עליונה, ושל אתמול של יום תמול שלשום ומתקרבים אל המאציל מדריגה אחת יותר ומזדככים יותר, וכן על דרך זה לבירורים של יום הקודם להם כי עולים מיום ליום ומשבוע לשבוע ומחודש לשנה ומשנה לשמיטה, ומשמיטה ליובל ומיובל ליובל עד המאציל העליון, ועוד האריך בזה שם הרש"ש שכל תפילה מעלה כל התפילות שעליה, באופן שהיום שהוא אחרית שנה בתפילה האחרונה יש לנו יכולת לתקן כל תפילות אותה שנה כדי שיצטרפו עם כל שני אותה שמיטה וגם של אותם עשר שנים ומאה ואלף ולכן צריך להזדרז בזה.
2. בליל התקדש החג ראש השנה קודם תפילת ערבית, פותח הש"ץ בפיוט אחות קטנה, וחותם בסוף כל בית "תכלה שנה וקללותיה" כלשון חז"ל במגילה (לא:) ובסיום הפיוט חותם "תחל שנה וברכותיה". פיוט "אחות קטנה" חברו הרב אברהם חזן מפייטני ספרד, ונתפשטה אמירתו בכל קהילות ישראל, ונדפס בכל מחזורי ספרד הקדמונים וכן במחזורי אשכנז וילנא ורומניא ובסידורי המקובלים וכן בסידורי תימן, והתקבל בכל תפוצות ישראל. וכתב בסדר היום (סדר ראש השנה) "וילך לבית הכנסת מבעוד יום וכו', ומתפלל ומתחנן לפני אלהיו תכלה שנה וקיללותיה ותחל שנה וברכותיה" ורבינו חיים פלאג'י כתב במועד לכל חי (סי' יג אות כג) "כשאומר תכלה שנה וקללותיה יכוין לכלול גם כן על החטאים ועל העוונות שיש עליו, כמו שכתבו גורי האר"י". ואח"כ אומרים המזמור הרנינו לאלוקים עוזנו, שהיו אומרים אותו הלוים במוסף של ראש השנה, ויש בפרק זה ארבעה דברים הרומזים ליום זה: "תקעו בחודש שופר" מרמז על תקיעת שופר, וכן כתוב "כי חוק הוא משפט לאלוקי יעקב" גם מרמז על המשפט ביום זה, ונאמר "עדות ביהוסף שמו" וכידוע שיוסף הצדיק יצא מן הבור ביום ראש השנה. ונאמר בו "הסירותי מסבל שכמו" שביום זה פסקה העבודה מאבותינו במצרים. בגמ' ראש השנה (ל:) איתא "תמיד של ראש השנה קרב כהלכתו, במוסף מהו אומר? הרנינו לאלהים עוזנו הריעו לאלהי יעקב". ופירש"י שאומרים את כל המזמור, ובזמן בית המקדש היו אומרים אותו על מוספי ראש השנה לפי שהוא יום תרועה. ואיתא תו בגמ' שם (ח.) תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו, איזהו חג שהחודש מתכסה בו, הוי אומר זה ראש השנה, וכתיב כי חוק לישראל משפט לאלוקי יעקב" וכן עוד איתא שם (יא.) שיוסף יצא מבית האסורים ביום ר"ה,  וזה שכתוב "עדות ביהוסף שמו" ובטלה ע"ז מאבותינו במצרים, ודורשת הגמ' כן מדכתיב "הסירותי מסבל שכמו".
3. מנהג ישראל לאכול בשני הלילות של ראש השנה מיני פירות וירקות שיש בהם רמז לסימן טוב לכל ימות השנה משום דסימנא מילתא היא, וכמו שאמרו בגמ' (הוריות יב. וכריתות ו.) שיהא רגיל על שלחנו רוביא, כרתי (בצל ירוק), סילקא (תרד), תמרי, קרא (דלעת), ואחר שהתחילו בסעודה של ליל ר"ה, ואכלו כזית פת, מתחילים לברך עליהם, ומכיון שבין כל הסימנים יש גם תמרים והם המובחרים שבשבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, והם קודמים לברכה לרימונים ולשאר הפירות, לפיכך יקח תחילה תמרה ויברך עליה בורא פרי העץ, ויכוין לפטור את כל הדברים הטעונים ברכת העץ, ואם התמר הוא פרי חדש אצלו יוסיף לברך גם ברכת שהחיינו. ואחר שיברך ויאכל יקח עוד תמרה ויאמר "יהי רצון מלפניך האו"א שיתמו אויבנו ושונאנו וכל מבקשי רעתנו" וכשיאכל רוביא יאמר יה"ר שירבו זכויותנו, כרתי – יכרתו אויבנו, סילקא – יסתלקו אויבנו, קרא – שתקרע רוע גזר דיננו, ונהגו להוסיף ולהביא רימון – ולהתפלל עליו שנהיה מלאים מצוות כרימון, ותפוח בדבש או בסוכר – שתתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה. וראש כבש או דג או עוף – שנהיה לראש ולא לזנב. כן פסק מרן בסי' תקפ"ג סעי' א' והמקור כמ"ש בגמ' כריתות (ו.) אמר אביי השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא רגיל איניש למיכל ריש שתא קרא ורוביא כרתי סילקא ותמרי" ומזה רבו המנהגים כל מקום ומקום לפי מנהגו, כמו באשכנז שרגילין לאכול בתחילת הסעודה תפוח מתוק בדבש, לומר תתחדש עלינו שנה מתוקה, ובפרובינצ"א נוהגים להביא על השולחן כל מיני חידוש. וכ"פ הרמ"א. וכתב כה"ח (סק"ו) שמי שחושש מתולעים וכדומה באחד ממינים אלו, או שאינו אוכלם מסיבה כל שהיא, יכול לומר את היהי רצון גם על ראייתם בלא לאוכלם, שהרי בחלק מן הגרסאות מובא "יהא רגיל למיחזי" במקום "למיכל" נמצא שיכול לומר התפילה בלא לאכול הסימנים. וכתב הטור "ואוכלין ראש כבש והריאה, לומר נהיה לראש ולא לזנב והריאה לפי שהיא קלה, ובמרדכי (יומא סי' תשכג) כתוב בשם הגאונים על ראשי כבשים שאנו אוכלים כדי שישמענו הקב"ה לטובה בראש השנה וישימנו לראש ולא לזנב, וכ"פ מרן השו"ע (סעי' ב') שאוכלים ראש כבש לומר נהיה לראש ולא לזנב וזכר לאילו של יצחק. ומי שקשה עליו להשיג ראש כבש, או מפני הכשרות או מפני שאינו אוהב כבש וכדו', יאכל ראש עוף או דג. ועי' להשל"ה הקדוש (ראש השנה, נר מצוה כ"א) שכתב מה העניין של אכילת סימנים אלו וז"ל "אלא העניין הוא שאין שום רמז באכילת הפרי רק הפרי הוא סימן שיזכור האדם ויתעורר בתשובה ויתפלל על הדבר הזה, רצוני לומר שכששמים רוביא על שלחנו ואוכלו, אז הוא לו למזכיר שיתפלל שירבו זכויותינו, וכשרואה כרתי אז הוא לו למזכיר ורמז שיתפלל על הכרתת שונאינו, נמצא שהעיקר הוא ההתעוררות והתפילה ולאחר שהתפלל ואוכל דבר זה אז הוא רושם שתתקיים תפילתו, וקרוב לזה מה שכתב הרמ"ק בספר הפרדס (שער הגוונים פ"א) וז"ל כאשר ירצה לפעול פעולה ויצטרך אל המשכת הדין אז יתלבש האדם ההוא בבגדים אדומים ויצייר צורת הוי"ה באודם, וכאשר יצטרך חסד ורחמים יתעטף לבנים, וזה עניין כהן גדול ביום הכיפורים שהיה מעביר זהבים ומלביש לבנים (יומא לא:) שעבודת היום בבגדי לבן וכו' כי התעוררות והפנים התחתונים הוא על ידי בני האדם עכ"ד הרמ"ק, כלל העולה העיקר היא התפילה ודברים אלו המה למזכיר ולהתעורר מלמעלה" עכ"ד השל"ה הקדוש.