הלכות תקיעות דראש השנה חלק ב 

1. כלל בידינו ששיעור התקיעה צריך להיות כשיעור התרועה, לכן, יש הבדל באורך התקיעה שבין התשר"ת לתש"ת ותר"ת. - בתשר"ת יש לעשות התקיעה כשיעור י"ח טרומיטין, ותקיעה של תש"ת או תר"ת יעשנה תשעה טרומיטין, ולכן נוהגים לעשות תקיעה רגילה כשיעור 2 שניות, ותקיעה של תשר"ת כשיעור 4 שניות, ויש מחמירים לעשות תקיעה רגילה כשיעור 3 שניות, ותקיעה של תשר"ת כשיעור 6 שניות. כן פסק מרן השו"ע (סי' תקצ סעי' ג'). כמו כן בתקיעה של תר"ת יש להקפיד לעשות את התקיעה כשיעור התרועה, ולכן אם מאריך בתרועה, יעשה תקיעה ארוכה יותר, ובדיעבד אינו מעכב. עי' באה"ל (ד"ה ומי שלא האריך) שכתב שמי שעשה תקיעה קצרה פחות משיעור ט' כוחות, ושברים יותר מששה כוחות לא קיים המצוה לא כמר ולא כמר, ומשמע שאם עשה תקיעה ט' כוחות, אפי' אם האריך בתרועה, התקיעה כשרה, אמנם בשפת אמת (ר"ה לג: ד"ה במשנה) החמיר בזה וכתב בספר מועדים וזמנים (ח"א סי' ה הערה ד') שאף לדינא נקטו הפוסקים שאין צריך להחמיר כן, מ"מ יש מחמירים כדבריהם כדי לצאת ידי המצוה בלי פקפוק, וכן דעת הגרי"ש אלישיב (אשרי האיש ח"ג פט"ז אות לו) שרצוי להקפיד על זה.
2. נחלקו הראשונים האם בתקיעות תשר"ת יש לחבר את השברים לתרועה, או שיש לנשום באמצע, ולהלכה פסק מרן שירא שמים יצא ידי שניהם ובתקיעות דמיושב יחבר את השברים לתרועה, ובתקיעות דמעומד יפריד בנשימה, ומ"מ אף כאשר מחבר את השברים לתרועה יעשה הפסק פחות מכדי נשימה, (כך פסק המשנ"ב סקי"ח) ובתקיעות דמעומד יעשה נשימה בינתיים.
3. לכתחילה צריך לנשום בין תקיעה לתרועה ובין תרועה לתקיעה, ומ"מ אם תקע את כל הסדר בלא נשימה, כגון שתקע תר"ת בנשימה אחת יצא ידי  חובה בדיעבד. כן פסק מרן בסעי' ה', כשיטת הטור בהבנת דברי הרא"ש בשם הירושלמי, נגד דברי רבינו ירוחם בדעת הרא"ש. והטעם שצריך להפריד בין הקולות לכתחילה, הוא משום שכל קול צריך שיהיה בו תחילה וסוף, ובאופן כזה אין תחילה ואין סוף.
4. מי שעשה פעמיים שברים או פעמיים תרועה, הפסיד גם את התקיעה הראשונה וצריך לחזור ולתקוע שוב את כל הסדר, אמנם לא הפסיד את כל שלשת הפעמים שעשה תר"ת, אלא רק את הסדר האחרון. וכמו כן אם נמצא בתש"ת והתחיל לעשות תרועה אחר השברים, או שנמצא בתר"ת והחל לעשות שברים באמצע התרועה, צריך לחזור מתחילת הסדר. מרן השו"ע (סעי' ז').
5. אם טעה בתשר"ת ואחר שתקע שני שברים טעה והתחיל להריע, אם נזכר מיד יתקע שבר אחר, ואם לא נזכר עד שגמר התרועה שהתחיל בה בטעות, אלא חוזר ותוקע ג' שברים ומריע, והטעם שאינו צריך לחזור לראש הסדר, אף שלמעשה עושה ב' תרועות זו אחר זו, משום שיש לחלק שכאן אינו עושה ב' תרועות אלא נחשב כאילו נתקל, וכשם שאם אדם החל לעשות תקיעה ונתקלקלה התקיעה אין מצריכים אותו לתקוע שוב את כל הסדר אלא נחשב כנתקל. אבל אם עשה כן להדיא כגון שעשה פעמים שברים או פעמים תרועה, צריך לחזור שוב את כל הסדר.
6. כשאומר השליח ציבור קדיש תתקבל שאחרי תפילת מוסף, קודם תענו ותעתרו, התוקע צריך לתקוע עשרה קולות, תשר"ת תש"ת תר"ת, כדי להשלים מאה תקיעות. איתא בגמ' (ר"ה טז:) למה תוקעים ומריעים כשהם יושבים וחוזרים ותוקעים ומריעים כשהם עומדים, כדי לערבב השטן. ופירש"י כשישמע השטן שישראל מחבבים את המצוות מסתתמים טענותיו ואינו משטין, ובתוספות שם כתבו, כדי לערבב השטן, פירש בערוך, איתא בירושלמי, כתיב בלע המוות לנצח וכתיב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול, כד שמע (השטן) קל שיפורא זימנא קמא, בהיל ולא בהיל, וכד שמע תניין, אמר ודאי הדין שיפורא דכתיב ביה, יתקע בשופר גדול, ומטא זמניה למתבלע, ומתערבב ולית ליה פנאי למעבד קטגוריא. והטעם למאה קולות כתב האבודרהם (דף ע"ב ע"ד) עפ"י המדרש שבראש השנה נעקד יצחק על גבי המזבח, ואותו היום שמעה שרה אמנו, ותצעק ותייבב מרוב צערה, ובסמ"ק (מצוה צב) איתא בהגהות חדשות מר' יהושע צייטליש (אות יד) בשם הגאונים ששרה אמנו פעתה מאה פעיות, וכדי להזכיר זכות עקידת יצחק לכן אנו תוקעים מאה תקיעות. אולם בספר הערוך והראשונים כתבו שתוקעים מאה קולות כנגד מאה פעיות שפעתה אם סיסרא, ועי' הגהות יד אהרן שמסביר דבר זה.
7. בסוף התפילה מריע התוקע תרועה גדולה כדי לערבב השטן. כן כתב בסדר רב עמרם גאון (ח"ב ס"ס קיב) שמנהג בשתי ישיבות שתוקעים בסוף התפילה תרועה גדולה.