הלכה יומית - הרב ירון אשכנזי - מנהגי בין המצרים חלק א'

מנהגי בין המיצרים חלק א'

• הימים שבין שבעה עשר בתמוז לבין צום תשעה באב, נקראים ימי "בין המיצרים" על שם הפסוק (איכה א' ג') "כל רודפיה השיגוה בין המיצרים". ואמרו חז"ל (במדרש איכה שם) שהם הימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, שבהם נכנסו האויבים לירושלים, ופרעו פרעות בישראל, עד יום תשעה באב, שבו החריבו את בית המקדש. ולכן נוהגים כמה מנהגי אבל וצער מיום שבעה עשר בתמוז עד אחר תשעה באב. עי' בחזו"ע (ד' תעניות עמ' קכה) שהביא לירושלמי (תענית פ"ד ה"ה) שיש מיום יז בתמוז עד תשעה באב עשרים ואחד יום, רמז במה שנאמר לירמיהו באומרו מקל שקד אני רואה, מה הלוז הזה משהוא מוציא את ניצו עד שגומר פירותיו כ"א יום, כך מיום י"ז בתמוז שבו הובקעה העיר עד יום ט' באב שבו חרב הבית כ"א יום. והביאו ראבי"ה (הלכות תענית עמ' תרס). ובשבולי הלקט (סי' רסג) בשם רב סעדיה גאון כתב ששלשה שבועות אלו האמורים בדניאל (י' ג') "לחם חמודות לא אכלתי ובשר ויין לא בא אל פי עד מלאת שלשה שבועים ימים" שהם משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב שהתענה בהם. וכתב הרוקח (סי' שט) כי "השיגוה בין המצרים" בגימטריא "המה כ"א הימים מי"ז בתמוז עד ט' באב" והם בגימטריא "בטחו בהוי"ה עדי עד כי ביה הוי"ה צור עולמים (ישעיה כו, ד'), לומר שעל עם ישראל לבטוח בהקב"ה שעתיד לבנות ביהמ"ק במהרה בימינו, ויחדש עולמו כמקדם. ובמגילת איכה: 'כל רודפיה השיגוה בין המצרים', והנה בפשטות הכוונה שכל מי שרדף אחרי עמ"י וכנסת ישראל, הצליח להזיק בתקופה הזו, לכן אלו ימים של דין וקושי, אמנם תלמידי הבעש"ט היו דרשו מפסוק זה שכל מי שרודף אחרי י-ה (הקב"ה) לרדוף דעת וחוכמת התורה, משיג את זה בבין המצרים. הפוך מהפירוש הראשון, דאילו הפירוש הראשון מדבר על זמן של קושי וצרות, ואילו הפירוש השני מדבר על זמן שאפשר להשיג בו מעלות גבוהות יותר. מצד אחד התקופה הזאת היא תקופה קשה ומצד שני זה תקופה שמאוד מסוגלת להתעלות. בפנימיות הימים האלו הם ימים מאוד קדושים, הצדיקים כותבים שחודש אב עתיד להיות גדול יותר מחודש ניסן. שלושת השבועות מתחילים בי"ז בתמוז ומסתיימים בט' באב.
• חז"ל אומרים שיום י"ז בתמוז זה יום שבו עמ"י עשו את העגל במדבר ובגלל מעשה העגל היום הזה נמשך ליום של דין לכל הדורות. אם נתבונן ביום הזה, זה היום שבו משה רבינו ירד עם הלוחות הראשונים אחרי 40 יום בהם הוא קיבל את כל התורה בהר סיני ואז הוא ירד עם הלוחות בידיו. חז"ל אומרים שברגע שמשה היה מביא את הלוחות לעמ"י אז היתה מגיעה המציאות של הגאולה השלימה שזה דבר שאנו מחכים לו מאז. י"ז בתמוז היה אמור להיות יותר גדול מחג השבועות מכיוון שאעפ"י שבחג השבועות היתה התגלות של הקב"ה וכל עמ"י שמעו את עשרת הדיברות, אבל עמ"י קיבל בחג השבועות רק את עשרת הדיברות, את כל התורה כולה היינו צריכים לקבל בי"ז בתמוז שזה היום שבו משה רבינו ירד עם הלוחות, חז"ל אומרים שאם לא היה את חטא העגל אז משה רבינו היה מקבל את הנשמה של משיח בן-דוד והיתה גאולה שלימה בעולם. היום שהיה מיועד להיות יום הגאולה, התהפך להיות יום של דין בגלל חטא העגל.
• מסביר רבינו האר"י הקדוש יסוד מאוד גדול: היום הזה הוא יום גדול מאוד במהותו משום שקדושה לעולם לא הולכת לאיבוד. הקדושה של י"ז בתמוז לא הלכה לאיבוד אלא היא התלבשה בלבוש של דין. היום אנחנו מרגישים את הלבוש של הדין בי"ז בתמוז אבל בפנימיות של הדבר זה יום של קדושה מאוד גדולה. ברגע שנזכה לבקוע את המסכים ואת הלבושים של היום הזה אז מיד נגלה את הקדושה הגבוהה שיש ביום הזה, הקדושה לא הלכה לאיבוד אלא היא התלבשה בלבושים של דינים גדולים בגלל חטא העגל, כך כותב האר"י הקדוש. היום האחרון של בין המצרים זה יום ט' באב. חז"ל אומרים ש2 החורבנות של בית המקדש הראשון והשני היו בט' באב ועוד כמה וכמה צרות שהתרחשו ביום הזה כגון גירוש ספרד. מהיכן נמשך הדין על ט' באב? ט' באב זה היום שבו המרגלים חזרו לאחר 40 יום שבהם תרו את א"י, זה היה שנה אחרי חטא העגל. כולנו יודעים שהמרגלים הוציאו את דיבת הארץ. מה היה קורה אילו המרגלים היו אומרים: הארץ טובה מאוד ואין בה שום בעיות? כותב ר' צדוק הכהן מלובלין בספר 'פרי צדיק': אילו המרגלים היו באים ומחזקים את עמ"י ואומרים לעמ"י שהארץ טובה מאוד אז בט' באב עמ"י היו מתחילים לארוז את כל הציוד ובי' באב היו מתחילים ללכת לא"י. בי"ג באב היו נכנסים לא"י ('דרך שלושת ימים') וכל האויבים היו בורחים מא"י, ובט"ו באב היה נבנה בית המקדש ע"י משה רבינו והיתה הגאולה השלימה.
• י"ז בתמוז היה צריך להיות יום של גאולה וט' באב היה צריך להיות היום שבו נקבע שתוך כמה ימים תהיה הגאולה השלימה. כמו שבי"ז בתמוז הקדושה לא נעלמה, כך גם בט' באב הקדושה לא נעלמה אלא היא התלבשה בלבוש של דין, לכן אנחנו יושבים ובוכים. כתוב שט' באב עתיד להיות יום גדול מאוד לעמ"י, לעתיד לבוא זה יתהפך להיות יום טוב. היתה תקופה בעמ"י שט' באב היה יום טוב. כשחרב בית המקדש הראשון בט' באב, מיד נקבע יום תענית, כבר בזמן גלות בבל, עמ"י התענה ואמר קינות על חורבן בית המקדש אבל לאחר 70 שנה נבנה בית המקדש השני אז עכשיו על מה יתאבלו? לכן בזמן בית המקדש השני, ט' באב היה יום טוב והיו שמחים ביום הזה, כך עתיד עמ"י להפוך את י"ז בתמוז וט' באב לימים טובים.
• מנהגי האבילות של בין המצרים יש אומרים שמתחילים בי"ז בתמוז בלילה. [חיים שאל (ח"א סי' כד), הגרי"ק זצ"ל (ארחות רבנו ח"ב עמ' קכז אות ו) ואור לציון (ח"ג פכ"ה אות ג). ובא"א מבוטשאטש (סי' תקנא) מסתפק האם מנהגי האבילות מתחילים מבין השמשות או מהלילה. ועיין עוד בזה במועדים וזמנים (ח"ח ססי' יג) ובצי"א (ח"י סי' כו)]. ויש מי שאומר שמתחילין מהיום (ולא מהלילה). [אג"מ (או"ח ח"א סי' קסח וח"ג ססי' ק). וכן הביא בשערים המצוינים בהלכה (סי' קכב אות א)]. והעיקר כדעה הראשונה [שבט הלוי (ח"ח סי' קסח) ועוד]. ולצורך נישואים נוהגים לעשות החופה לפני השקיעה קודם ליל י"ז בתמוז, ובאופן זה מותר אף לעשות הסעודה בליל התענית. [הגרנ"ק שליט"א (דיני בין המצרים עמ' יד הגהות יא-יב)].
• יש להיזהר בימי בין המיצרים שלא ללכת יחידי מתחילת שעה רביעית של היום עד סוף שעה תשיעית (סך הכל שש שעות) מפני קטב מרירי, שהוא שד השולט בימים ההם, ולפי דברי הגמ' (פסחים קיא:) יש להיזהר בזה ביותר, מא' תמוז והלאה, וכן יש להזהר בימים אלה שלא ללכת ברחוב בין חמה לצל, והמלמדים תלמידים יזהרו שלא להכות התלמידים אפי' ברצועה קלה, וכן ההורים יזהרו שלא יכו את ילדיהם בשעות אלו, מפני שיש חשש סכנה בדבר. במדרש שוחר טוב על תהילים (צא) על הפסוק מדבר באופל יהלוך, איתא, "רבנן אמרי שד הוא, ר' יהודה ברבי יוסי אמר, דהוה קץ לה לשון שודד, רבי הונא בשם ר' יוסי אמר, קטב מרירי עשוי כמין קליפין קליפין, שערות שערות, עינים עינים, ובעין אחת הוא רואה, ועינו לתוך ליבו, ואינו שולט לא בצל ולא בחמה, אלא בין חמה לצל, ומתגלגל ככדור, ושולט מארבע שעות ועד תשע, ושולט משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, וכל מי שרואה אותו נופל ומת, ומעשה באחד שראה אותו נופל על פניו ומת" ובמדרש רבה (איכה רבתי פרשה א' אות כט) נחלקו בכמה שעות ביום יש לו שליטה, דלר' אבא בר כהנא מתחילת שעה שישית עד סוף שעה תשיעית, ולר' לוי מסוף שעה רביעית עד תחילת תשע. אמנם במדרש רבה פרשת נשא (פרשה יב סי' ג') איתא דר' לוי סובר ששולט מראש ד' עד סוף תשע, ושם מובא שמהלך בצל הסמוך לחמה. ועוד איתא שם במדרש דר' יוחנן היה מזהיר למלמדי התינוקות שלא ירימו אפי' רצועה להכות בו התינוקות, ומעשה בר' אבהו שהיה יושב ומלמד תלמידים בבית הכנסת בקיסרין, ראה אדם אחד שהרים מקל עץ להכות בו את בנו, וראה מזיק אחד שעומד אחריו ומרים ידו להכותו במוט ברזל שבידו, עמד ר' אבהו וצעק לאותו אדם, האם אתה רוצה להרוג את בינך? ענה לו, וכי במקל של עץ שבידי אפשר להרוג? אמר לו אני רואה שעומד מזיק אחריך, ומרים ידו להכות במוט של ברזל, ואם אתה תכנו במקל של עץ, המזיק יכנו במוט ברזל וימות. וכ"פ מרן השו"ע (סי' תקנא סעי' יח) שצריך ליזהר משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב שלא לילך יחידי מארבע שעות עד תשע שעות. ועי' בשו"ת התעוררות תשובה (ח"ב סי' צו) שדן האם מה שאמרו שלא לילך יחידי בימים אלו, היינו דווקא מחוץ לעיר, או אף בתוך העיר. ובשו"ת התעוררות תשובה (הנד"מ סי' שמח) כתב שצריך ליזהר בזה אף בתוך העיר, אמנם מאידך בערוך השלחן (ס"ס תקנא) כתב שכל איסור זה הוא דווקא מחוץ  לעיר, אבל בעיר לית לן בה, וכ"כ באשל אברהם בוטשאטש, דלא קפדינן אלא במקום שאין אנשים מצויים, וא"צ לומר ע"י בניינים שיש בהם מזוזה, כל שהוא בתוך העיר או עיבורה של עיר, והבא להוסיף לחוש בתוך העיר עליו הראיה, ושומר פתאים ה'. אמנם מדברי הגרע"י בחזו"ע (עמ' קכו) משמע שראוי לחוש אף בתוך העיר.
• מבואר בכוונות האר"י ז"ל שיש להתאבל על החורבן בבין המצרים אחר חצות, ויבכה כמו חצי שעה. [מ"ב (סי' תקנא ס"ק קב)]. ונהגו אז לומר תקון חצות [ערוה"ש (אות לט)]. וביום אומר תיקון רחל בלבד, ובלילה אומר גם תיקון לאה, וכל זה לבד מערב שבת, ערב ראש חודש, ראש חודש וערב תשעה באב. [ערוה"ש (אות לט) חזו"ע עמ' קכח]

כתב וערך:

הרב ירון אשכנזי שליט"א