דין תערובת חמץ חלק ג

1. דין נותן טעם בר נותן טעם בפסח מותר, ולכן מעיקר הדין מותר לקלות פיצוחים וכדו' בכלי חמץ בני יומן (כאשר הכלי נקי) קודם הפסח, דהוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא, כיון שקודם לפסח נחשב החמץ לדבר המותר, והמחמיר בזה תבא עליו ברכה. בשו"ע יו"ד (סי' צה סעי' א') פסק מרן דדגים שעלו בקערה (כלומר שנתבשלו בקערה בשרית) מותר לאוכלם בכותח (מאכל חלבי), משום דהוי נ"ט בר נ"ט, והרמ"א שם אסר והתיר רק בג' נ"ט, וא"כ בנידון דידן שהחמץ נתן טעם בכלי והכלי נתן טעם בפיצוחים ועדיין כולו היתר, לדעת מרן מותר לאכול מפיצוחים אלו בפסח, משא"כ לדעת הרמ"א אסור  להשתמש בהם בפסח, וכן הוא בסי' תמז סעי' ה', דמרן כתב שיש ליזהר כאשר דגים מלוחים בפסח בכלי חמץ, מפני שהם בולעים בפסח מפליטת הכלים, ומשמע שכל האיסור משום שבולע בפסח, אבל קודם לפסח אין איסור, והרמ"א שם אוסר בכה"ג וכותב לאסור להתיך שומן שהתיכו אותו בכלי חמץ. ובכה"ח (סי' תמז סקע"ו) פסק להחמיר כהרמ"א והביא בשם זכור  לאברהם (ריש הלכות פסח) "וכן בכל דיני פסח מנהגינו בכל מה שכתב מור"ם ז"ל באופן דלעניין פסח אנחנו אשכנזים", וסיים כה"ח שכן הוא המנהג כעת בין הספרדים להחמיר כדעת הרמ"א, חוץ מאורז וכדו' שנוהגים להקל בזה. אמנם היביע אומר (ח"ט סי' מה) ואור לציון (ח"ג פ"ח הי"ג) מקילים בזה, וביאר האור לציון דאף שכה"ח כתב להחמיר כדעת הרמ"א בפסח, מ"מ בדין נ"ט בר נ"ט יש להקל, דהרמ"א לשיטתיה דס"ל דלגבי חמץ נחשב נ"ט בר נ"ט דאיסורא, וכמ"ש שם המשנ"ב (סקס"ה) ובשעה"צ (סקפ"א) דכשנתבשל בכלי חמץ אף קודם פסח נחשב לנ"ט בר נ"ט דאיסורא, אבל לדידן דפסקינן דחמץ קודם זמן איסורו נחשב להיתר כמ"ש מרן הש"ע (סי' תנב) שמותר להגעיל כלי חמץ בני יומן קודם זמן איסור החמץ. אלמא דהוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא. וכמו שכן הסכים הרא"ש (סוף ע"ז). וכן כתבו הרוקח (סי' רנה), והשבולי הלקט (סי' רז), והרשב"ץ בספר יבין שמועה (דף כח ע"ד). ע"ש. והן אמת שהפרי חדש (סי' תנב) תמה על מרן הש"ע, שנראה שהוא סותר עצמו במ"ש (בסי' תנא ס"ד) כד' הרי"ף והרא"ש שהשפודים והאסכלאות צריכים ליבון, ומשום שהחמץ שמו עליו, וכמ"ש הרמב"ן. אבל כבר תירץ הגאון מהרח"א במקראי קודש (דף קסט ע"ב) דשאני התם שבלעו מגוף החמץ, וכאילו איסורא בלע, משא"כ גבי נ"ט בר נ"ט שהוא טעם קלוש, דלא שייך לומר דשמו עליו, ששם חמץ אבד חלף הלך לו. ע"ש. וכ"כ החזון איש א"ח (סי' קיט אות יד) וכ"כ הטור. וגם הר"ן (בס"פ כל הבשר) התיר הגעלת כלי חמץ בני יומן קודם שעה חמישית, מטעם דהוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא, וכן דעת רבינו ירוחם (נתיב ה ח"ב) פסק דשפודים צריכים ליבון, ולענין הגעלת כלי חמץ בני יומן פסק כדעת ר"י דהוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא, ובע"כ דכיון דאיקלש טעמא, ואין כאן איסור בעצם חשיב נ"ט בר נ"ט דהיתרא, ולכן בנידון דידן הוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא, ושרי. ומ"מ פסק הגרב"ץ זצ"ל דאם הם מאכלים שיכול להשאירם עד אחר הפסח, מן הראוי להחמיר להימנע מלאכלם עד אחר הפסח.
2. אם בישל דבר חריף קודם הפסח, אם הכלי חמץ בן יומו, אסור לאוכלו בפסח, אבל אם אין הכלי בן יומו, מותר לאכול מאותם הפלפלים, והמחמיר שלא לאוכלם תבא עליו ברכה, אמנם אם בישל בפסח עצמו דבר חריף בכלי חמץ אפי' אינו בן יומו אסור באכילה. בדין נותן טעם לפגם בסי' תמז נחלקו הראשונים האם נטל"פ מותר בפסח או לא, דלדעת רש"י, או"ז, רמב"ן, ריטב"א, נימוק"י נטל"פ מותר, ושכן הורה רבינו יהודה בר יצחק, לעומת היראים, הריב"א, והרשבא שמחמירים, וכתב ב"י דכיון שרבו המתירים הכי נקטינן, וכ"פ בשו"ע (סעי' י') דנטל"פ מותר בפסח, והרמ"א כתב שיש מחמירים וכן נוהגים באלו המדינות, ובמקום שיש מנהג להחמיר. וכתב המג"א דבמקום שאין מנהג ידוע יש להורות דהמיקל לא הפסיד והמחמיר תע"ב. וכ"פ המשנ"ב (סקצ"ח), אמנם לדעת מרן נטל"פ שרי כמ"ש. והנה כאשר טיגן פלפלים חריפים בכלי חמץ בן יומו, כבר נפסק בשו"ע יו"ד סי' צו (סעי' א') דחורפיה משוי ליה כנ"ט הבא מן הממש, כלומר שכאשר מבשל דבר חריף בכלי, הכלי מוציא את כל הטעם הבלוע בו ונחשב הדבר כאילו קבלו הפלפלים טעם ראשון ישירות מהחמץ ואין זה נחשב לנ"ט בר נ"ט, ולכן אם הכלי בן יומו הפלפלים אסורים באכילה בפסח. אמנם כאשר טיגן פלפלים חריפים בכלי חמץ שאינו בן יומו, תלוי הדבר במחלוקת הפוסקים בביאור דעת מרן שם, דבסי' צ"ו (סעי' ג') כתב "תבלין שנידוכו במדוכה של בשר בן יומו אסור לאוכלם בחלב". ומשמע דבאינו בן יומו אין איסור לאוכלם בחלב. ומאידך שם בסי' קג (סעי' ו') כתב "יש מי שאומר שאם שמו פלפלין בקדירה של איסור שאינה ב"י הכל אסור דחורפיה משויא ליה לשבח" משמע דאף באינו ב"י יש להחמיר? ונאמרו ב' תירוצים: א) יש המחלקים דבסי' קג מיירי בבישול דמשויא ליה לשבח יותר מדוחקא דסכינא, ובסי' צו מיירי בדוחקא דסכינא שבמקרה זה אינו משויא ליה לשבח באינו בן יומו. ב) החכמת אדם והפמ"ג מחלקים דבסי' צו מיירי בהיתרא בלע ולכן מותר באינו בן יומו, ואילו בסי' קג מיירי באיסורא בלע, ולכן אף באינו ב"י אסור. והגרע"י ביביע אומר (ח"ח או"ח סי' מג) נקט כתירוץ ב' ולכן כתב לגבי מכונות לייצור ספירט שכל השנה מייצרים ספירט חמץ וכעת רוצים על אותו פס ייצור לייצר ספירט כשר, והתיר, והטעם דהוי נ"ט בר נ"ט ואינו בן יומו, ועוד דכיון שייצרו באמצע עוד ספירט לליקרים שאינו מופק מחמץ הוי כמאמר הגמ' גבי שיפודים שבמקדש שאין בהם איסור נותר משום שכל יום נעשה גיעול לחבירו, וה"נ בניד"ד. וכ"פ בחזו"ע (עמ' קיד) דנטל"פ שרי, וכ"פ באור לציון (פ"ח הי"ג) להקל באינו בן יומו קודם הפסח, אך כותב אף במקרה זה שאם אפשר ראוי להשהותם עד אחר הפסח, וטעמו דיש סתירה בדעת מרן דהא בסי' תמז (סעי' ה') פסק מרן דדגים המלוחים השרויים במים בפסח בכלי חמץ יש להחמיר ולהיזהר מהן מפני שהם בולעים בפסח מפליטת כלים וחמץ בפסח במשהו, וקשה והא אין דין כבוש אלא אחר מעת לעת, ולאחר מעת לעת הוי נטל"פ, ומדוע מרן אוסר, אלא ע"כ דמרן מחמיר לכתחילה לא לסמוך על היתר הנטל"פ. אמנם אם בישל דבר חריף בפסח, דהוי איסורא בלע, בזה יש לאסור את הפלפלים ואין להתיר מחמת נטל"פ וכ"פ הגרב"ץ שם ופשוט.
3. ומותר לאכול בפסח גבינה או דגים מלוחים שנמלחו קודם הפסח, וכ"ש סרדינים שבקופסאות סגורות המיוצרים בארץ בשמן בלבד, אע"פ שלא נזהרו לבדוק המלח מפירורי חמץ. וגם במליחתם לא נזהרו לשומרם כראוי מחימוץ, ואינם צריכים הדחה או שריה במים כלל. (חזו"ע עמ' קד והוכיח שאין צריך לשטוף את המלח מעל הדגים, דאחזוקי איסורא לא מחזקינן עיי"ש).
4. כמו כן מרקחת (ריבה) שנעשתה בשאר ימות השנה בכלים רגילים של חמץ, ולא נזהרו לשמרה מחשש חמץ, מותר לאכלה בפסח, הואיל וסתם כלים אינם בני יומן, והוי ליה נותן טעם לפגם, ועוד דהוי נ"ט בר נ"ט דהיתרא. (חזו"ע עמ' קה עפ"י המבואר לעיל).