דין תערובת חמץ חלק ב

1. חמץ שנפסל מאכילת אדם אבל ראוי לאכילת כלב צריך לבערו, אמנם עיקר האיסור הוא שמא יבא לחמץ בה עיסות אחרות, ולכן אם אינו ראוי לחמץ עיסות אחרות, כגון עריבת העבדנים שהיא דבר מאוס מאד, מותר לקיימה, אף שעשויה מחמץ, כיון שאינה עשויה לחמץ בה עיסות אחרות מותר להשהותה, אבל אסורה באכילה. בשו"ע (סי' תמב סעי' ב') מבואר דפת שעיפשה אינו חייב לבער אם נפסלה מאכילת הכלב, ומשמע דאם לא נפסלה מאכילת הכלב חייב לבערה, אמנם בסעי' א' פסק מרן דעריבת העבדנין שנתן לתוכה קמח ועורות, אפי' נתנן שעה אחת קודם זמן הביעור הרי זה מותר לקיימו? ובחזו"א (או"ח סי' קטז סק"ז) כתב דשאני חמץ המעורב בעריבת העבדנים דאין חובה לבערו כבר כשנפסל מאכילת אדם, דכיון שדבר המאוס הוא ואין ראוי להחמיץ בו עיסות אחרות, סגי כאשר נפסל מאכילת אדם, משא"כ בפת שעיפשה, שכל עוד שלא נפסלה מאכילת כלב, עדיין ראויה היא להחמיץ בה עיסות אחרות, וכפי שמבואר במשנ"ב (סי' תמב סק"י). והוסיף החזו"א (שם ד"ה שם הי"ב) דכיון שעיקר האיסור הוא מחמת דחיישינן שמא יחמץ בה עיסות אחרות, נמצא שאם החמץ נמצא בתערובת ומעורב בדבר אחר, ואינו ראוי יותר לחמץ בו עיסות, מותר להשהותו אף אם ראוי למאכל כלב, כיון שאינו ראוי לחמץ בו עיסות. ועי' חזו"א (יו"ד סי' יב סק"ז ד"ה יש) שהסתפק בדין דבר שנפסל מאכילת אדם ונחשב חמץ מחמת שראוי להחמיץ בו, האם הוא דווקא בדבר שהדרך להחמיץ בו, או אפי' בדבר שאינו עומד לכך, והוא מייעד אותו לחימוץ.
2. חמץ נוקשה אינו בתערובת אבל אינו חמץ גמור אלא רק ספק חמץ, וכגון עמילן של טבחים והוא פת של תבואה שלא הביאה שליש ונותנים אותו בקדירה כדי לשאוב הזוהמא, או קולן של סופרים, דהיינו תערובת קמח ומים שהסופרים מדבקים בו ניירותיהן, או עיסה שלא נמצא בה עדיין שום סדק רק שהכסיפו פניה, בזה אין איסור תורה אלא חיוב דרבנן בלבד לבערם, והסיבה שיש חיוב לבערם משום שחמץ נוקשה ראוי לאכילה על ידי הדחק. הטור סבירא ליה דר' אליעזר מחייב על חמץ נוקשה, כשם שמחייב על תערובת חמץ, ואף שלא נזכר חמץ נוקשה בדברי רבי אליעזר והלכה כר' אליעזר. והקשה ב"י שזה דווקא לשיטת רב נחמן שם, אבל רב יהודה חולק והלכה כוותיה, שנחלקו שם בביאור המשנה (מב.) דאלו עוברין בפסח כותח הבבלי וכו' וזומא של צבעים וכו' כרבי אליעזר, וביאר רב נחמן דכשם שבתערובת חמץ יש לאו, הוא הדין נוקשה שהוא חמץ בעין שיש לאו. ורב יהודה שם חולק וס"ל דמתני' אזלא כרבי מאיר ובגמ' ( שם מג.) ביארה "ורב יהודה מאי טעמא לא אמר כרב נחמן? אמר לך עד כאן לא קאמר רבי אליעזר התם אלא חמץ דגן גמור על ידי תערובת, אבל נוקשה בעיניה לא אמר". והביאה הגמ' תניא כוותיה דרב יהודה שלרבי אליעזר אין איסור דאורייתא אלא בתערובת חמץ ולא בחמץ נוקשה, דבחמץ נוקשה אין איסור דאורייתא. וכך ביאר רש"י את המחלוקת דלרב נחמן חמץ נוקשה חמור מתערובת חמץ ולר' יהודה תערובת חמץ חמורה יותר. וא"כ הקשה ב"י דכיון דתניא כוותיה דרב יהודה, נמצא שהלכה כמותו, ומדוע אם כן פסק הטור כרב נחמן? ותירץ בדוחק שמה שהביאה הגמ' תניא כוותיה דרב יהודה, אינה ראיה גמורה לשיטתו של רב יהודה, דהא רב נחמן יכול לבאר לשיטתו שמכיון שחמץ נוקשה חמור יותר מתערובת חמץ, לכן נקטה הגמ' דווקא תערובת חמץ ולא אמרה חמץ נוקשה. ומכיון דלסברת רב נחמן ליכא סייעתא לרב יהודה מהאי ברייתא, לא מכרעא מילתא דתיקום הלכתא כוותיה, משום דקאמר תלמודא תניא כוותיה. ומרן השו"ע (סי' תמז סעי' יב) פסק דאיסור של חמץ נוקשה אינו אלא מדרבנן, וכ"פ המג"א (סי' תמב סק"א) ומשנ"ב (סי' תמב סק"ב).
3. חמץ שנפסל מאכילת כלב קודם זמן איסורו, מותר לקיימו בפסח ואין צריך לבערו. כן מבואר בדברי מרן השו"ע (סי' תמב סעי' ב') דפת שעיפשה עד שנפסלה מלאכול הכלב, אם עיפשה קודם זמן האיסור אינו חייב לבער. ועפי"ז כתב הפמ"ג (א"א סוף סק"ט) דאף שמרן כתב בסעי' א' דשיכר המדי עובר עליו משום בל יראה ובל ימצא וצריך לבערו, מ"מ אם השמרים לא היו ראויים לאכילת כלב פקע מהם האיסור ואינם אוסרים את השיכר. ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ז סי' כז) כתב שנחלקו בזה החכם צבי (סי' כ') ובעל המגיני שלמה (הובאו דבריו בשו"ת בית אפרים או"ח סי' מח) שהחכם צבי אוסר, והמגיני שלמה מתיר, ובביאור טעמו של החכם צבי כתב בשו"ת מנחת יצחק שכיון שקלקול החמץ הוא חלק מתהליך היצור, לא בטל ממנו שם אוכל אף כשנפסל מאכילת כלב. וכתב המשנ"ב (סקמ"ג) דחמץ זה מותר בהנאה. ולעניין איסור אכילה, אם עירב דבר בכוונה, אפי' שאינו ראוי למאכל כלב, כיון ש"אחשביה" יש איסור לאוכלו וחייב לבערו, אמנם אם נפל חמץ שאינו ראוי למאכל כלב לתוך התערובת, אף שיש לו הנאה מן התבשיל, מותר. לעניין היתר אכילה יש לחלק, דאם רוצה לאוכלו אסור, דהא אחשביה, אבל כאשר נפל החמץ לתוך תבשיל, אפי' רק ברובו, אין לאסור לאכול אותו המאאכל, דהא חמץ זה הוא כעפרא בעלמא. ובספר 'שער הכולל' (תחילת דין א') הקשה מאי שנא מהגמ' שבועות (כב:) דהנשבע שלא יאכל עפר, הרי זה פטור, ואין אומרים שכיון שאוכלו מחשיבור כמאכל? וביאר הב"ח שיש לחלק בין פת שנתעפשה או נחרכה, לבין עפר, שכן עפר אינו נאכל אף ע"י תערובת, אבל פת שנתעפשה או נחרכה ונפסלה מאכילת כלב, אע"פ שאינה ראויה לאכול כמות שהיא בפני עצמה, מ"מ ע"י תערובת הרי היא נאכלת, וכשם שעושים אלמוד"י (משומן דגים עם לחם קלוי) והלחם קלוי אינו ראוי לכלב, שהביא המשנ"ב שם שאסור לאוכלו. וכ"כ החזו"א (או"ח סי' קיז סק"ה) שכאשר נפל החמץ לתערובת ממילא, כשאוכל את התערובת אין הוא מחשיב את החמץ למאכל, אבל כשנתנו בכוונה, כשאוכל את התערובת הרי הוא מחשיב גם את החמץ.