דין תערובת חמץ חלק א

1. המשהה  חמץ בפסח, עובר מדין בל יראה ובל ימצא, אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס דהיינו כשישית מהתערובת 17% לערך, ואם אכל מן התערובת עובר באיסור לאו שיש בו כרת, ואפי' אין בו כזית בכדי אכילת פרס אסור לאוכלו ואסור להשהותו  וחייב לבערו, ולדעת הרבה פוסקים האוכל מן התערובת עובר בלאו אבל אין בו כרת, ולעניין בל יראה ובל ימצא, בודאי עובר, משום שיש כזית בכל התערובת והכל מצטרף זה עם זה. כך ביאר המשנ"ב בדעת מרן השו"ע (סי' תמב סק"א) והמשנ"ב ביאר לשיטתיה, שאפי' כאשר אין כזית בכדי אכילת פרס נמי עובר בבל יראה, וזו שיטת מרן בכס"מ (פ"ד ה"ח), אמנם בב"י (סי' תמב) מבואר דעובר דווקא כאשר יש כזית בכדי אכילת פרס  עובר עליו, ולמעשה נראה שאם נשתהתה התערובת עד אחר הפסח יש לאסרה באכילה ולהתירה בהנאה, משום שלפירוש ר"ת בתוס' (פסחים מב.) הכוונה "אלו עוברין בפסח" הכוונה שעוברים מן השולחן, נמצא שאפי' לר"ת אין איסור בשהיית תערובת חמץ בפסח, וכ"כ המרדכי בשם רשב"ם וכ"כ הרא"ם  בספר יראים השלם (סוס"י שא) להקל להשהות לכתחילה תערובת חמץ שאין בה כזית בכדי אכילת פרס, וכ"כ הרא"ש (תחילת פרק אלו עוברין) דליכא לאו דבל יראה בהשהיית תערובת חמץ. ואף שדעת פוסקים רבים שעובר על בל יראה, כך שיטת רש"י והרמב"ם (בפירוש המשניות רפ"ג דפסחים) והמ"מ (פ"ד מהלכות חמץ ומצה ה"ח) בשם הגאונים ועוד, מ"מ נראה שאם השהה התערובת הזו שאין בה כזית בכדי אכילת פרס, מותר ליהנות ממנה, דהא רש"י והרמב"ם ס"ל דעובר בבל יראה, ואילו הם הסוברים דטעם כעיקר דרבנן, ולפי דבריהם כאשר אין כזית בכדי אכילת פרס אינו עובר על ב"י וב"י. ועי' בהגהות איש מצליח בסוף הספר שמוכיח כן להלכה ולמעשה. וכל זה דווקא כאשר נתערב מין בשאינו מינו שמכיון שנותן טעם בתבשיל, וקיי"ל דטעם כעיקר דאורייתא, לכן עובר על איסור ב"י וב"י, אבל כאשר נתערב מין במינו כגון קמח של תבואה חמוצה שנתערב בתוך קמח שאינה חמוצה, דמדאורייתא ברובא בטל ומותר לאוכלו, לכן מותר להשהותו מדאורייתא אבל מדרבנן אסור להשהותו. (משנ"ב (סק"א).
2. ובדין השהיית דבר שיש בו תערובת חמץ יש ארבעה חילוקי דינים בזה: א) תערובת חמץ מחמץ הראוי לאכילת אדם. ב) חמץ שנפסל מאכילת אדם אבל ראוי לאכילת כלב. ג) חמץ נוקשה. ד) חמץ שנפסל מאכילת כלב.
3. תערובת חמץ היא כאשר החמץ ראוי לאכילה אלא שאינו בעין ממש ונמצא בתערובת, שבמקרה זה אם אין שיעור בתערובת כזית בכדי אכילת פרס, עובר בלאו, אבל אין איסור כרת, ואם יש שיעור של כזית בכדי אכילת פרס, יש גם איסור כרת בזה. ומ"מ לעניין אכילה אסור לאכול תערובת זו מדאורייתא אפי' אין בה שיעור זה, משום שחצי שיעור אסור מן התורה. כ"כ הר"ן (פסחים יג. ד"ה הרי) דאסור לאכול תערובת זו מדין חצי שיעור, מאידך הרמב"ן (בהשגות לספר המצוות ל"ת קצח) וספר החינוך (סוף מצוה יב ומנחת חינוך שם), כתבו בדעת הרמב"ם שאין בכך איסור דאורייתא, וביאר באגרות משה (או"ח ח"ה סי' לא). בגמ' פסחים (מג.) איתא "על חמץ דגן גמור ענוש כרת, ועל עירובו בלאו, דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים על חמץ דגן גמור ענוש כרת, ועל עירובו בלא כלום". הטור הבין בגמ' שלשיטת ר' אליעזר בתערובת חמץ עוברים בלאו, משא"כ לשיטת רבנן אין איסור להשהות מכיון שלפי רבנן בתערובת חמץ אין כאן איסור דאורייתא אלא איסור דרבנן בלבד לכן אין איסור להשהות, והב"י תמה עליו דמשמע דלרבנן נמי תערובת חמץ אסור מן התורה, דהא קתני ועל עירובו בלא כלום, ואם היה מותר להשהות, היה צריך לומר "ועירובו מותר"? ותירץ דאפשר שהטור למד כן ממה שכתב הרא"ש (שם) אמתניתין דאלו עוברין בפסח כותח הבבלי וכו' פירש רבינו תם (מב. תוד"ה ואלו) עוברין מעל השולחן דאין נאכלין, אבל אינו עובר עליהם בבל יראה. וביאור הרא"ש דלטעם המבואר בריש מכילתין (ב. תוד"ה אור) שהסיבה שצריך לבער החמץ מן הבית ולא סגי ליה בביטול, משום דלא בדילי אינשי מיניה כולי שתא, אם כן אף לפירוש רבינו תם שאינו עובר עליהם בבל יראה, אסור להשהותן, דחיישינן דילמא אתי למיכל מינייהו. אבל לטעם השני שהסיבה שצריך לבער הוא משום דהחמירה תורה לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא כאשר לא ביטל את החמץ, ולכן החמירו חכמים לבדוק ולהוציא מן הבית אף על פי שביטלו, לפי טעם זה היה מותר להשהות חמץ זה בבית, כיון דאין עובר עליהם בבל יראה לפירוש רבינו תם. עכת"ד הרא"ש. ולפי זה מיישב הב"י את הטור שמה שכתב שלרבנן מותר להשהות תערובת חמץ, היינו לטעם השני שכתב הרא"ש, דאילו לטעם הראשון שהסיבה שצריך לבער הוא משום דדילמא אתי למיכל מיניה, לרבנן נמי אסור להשהותן. וכ"פ הרמב"ם (בפרק ד' ה"ח) דתערובת חמץ אסור להשהותה ועובר עליה באיסור מן התורה של בל יראה ובל ימצא. וכן כתב עוד הרמב"ם (בפרק א' ה"ו) "אין חייבין כרת אלא על אכילת עצמו של חמץ, אבל עירוב חמץ, כגון כותח הבבלי ושכר המדי וכל הדברים הדומה להם מדברים שהחמץ מעורב בהם, אם אכלן בפסח לוקה ואין בו כרת, במה דברים אמורים בשאכל כזית חמץ בתוך התערובת בכדי אכילת שלש ביצים הוא שלוקה מן התורה, אבל אם אין בתערובת כזית בכדי אכילת שלש ביצים אף על פי שאסור לו לאכול אם אכל אינו לוקה, אלא מכין אותו מכת מרדות". והיינו ממש כחכמים דכשאין בו כזית בכדי אכילת פרס פטור, וביש בו חייב, וכן נראה לכאורה שפירש הרב המגיד (שם) דהרמב"ם פסק כחכמים. וכ"פ הריף (יג:). ובטור נראה שלמד שהרמב"ם פסק כר' אליעזר ותמה עליו הב"י עיי"ש שמיישב. וכמו"כ הרא"ש בתשובותיו (כלל ט"ז סוס"י ב) כתב גם כן דהרמב"ם פסק כרבי אליעזר, מדהביא קרא דכל מחמצת לא תאכלו, והיינו על כרחך כרבי אליעזר, דרבנן לא דרשי "כל" אלא שתמה עליו למה כתב שאם אכל בפסח תערובת חמץ שיש בו כזית בכדי אכילת פרס לוקה עליו ואין בו כרת, שנאמר כל מחמצת לא תאכלו דהא לרבי אליעזר לא בעי כזית בכדי אכילת פרס, כדמשמע בגמרא. עד כאן. וביאר הב"י דהרמב"ם ס"ל דהא דאמרינן בגמרא דלרבי אליעזר אפילו ליכא כזית בכדי אכילת פרס חייב, היינו בדלית ביה כזית בכדי אכילת פרס בדרך אכילתו בטיבול, ומכל מקום יש בו כזית בכדי אכילת פרס כשאוכלו בעיניה, ואכלו בעיניה, אבל אי אפילו כי אכיל ליה בעיניה לית ביה כזית בכדי אכילת פרס, מודה רבי אליעזר דפטור.