חייב איניש לבסומי-גדר החיוב

1. בן עיר החוגג פורים בי"ד, ששלח מנות לחבירו אשר בירושלים שקוראים המגילה בט"ו, ויודע שמקבל המנות יאכלם בט"ו, יצא ידי חובתו. בספר יד אהרן (סי' תרצד הגב"י) הסתפק באדם הדר בחו"ל ושלח מנות לחבירו שבארץ ישראל קודם פורים, או מי ששלח מתנות לאביונים קודם פורים, אמנם יודע בבירור שהמשלוח והמתנות לאביונים הגיעו ליעדם ביום י"ד, האם יצא ידי חובתו, והביא שמדברי בעל המאור (ריש מגילה) שכתב שלא יתן את המעות קודם פורים שמא יאכלם העני קודם פורים, משמע דאם ידוע שאכלם בפורים תו ליכא לחששא הנ"ל ויוצא ידי חובה. וכ"פ הבאר היטב (סי' תרצה סק"ז). ומאידך באור שמח (מגילה ד: עמ' רמו) כתב שמשלוח מנות הוא דווקא למי שמחוייב כמוהו בשמחת היום, בן י"ד לי"ד, ובן ט"ו לט"ו, ואם שולח מנות לחבירו ממרחק, שלא יגיע לחבירו אלא ביום ט"ו, אפי' אם חבירו הוא בן ט"ו לא יצא, ובשו"ת תורה לשמה (סי' קפח) דן בזה וכתב שלפי טעמו של התה"ד שתהיה הרווחה לבעל השמחה, כשהגיע לידו בפורים שפיר יוצא יד"ח, אבל לטעמו של הרב מנות הלוי שהוא להראות לו חיבה ורעות, זה צריך להיות שהחיבה והריעות תיראה ביום הפורים, ולא מהני מה שהקדים לשלוח לרעהו קודם, כי החיבה הנראית מצידו של המשלח היתה בעת שיצאו המנות מידו. ומרן הגרע"י (עמ' קסד) דחאו דאין דבריו מוכרחים כי בהגלות נגלות לפני רעהו ביום הפורים שנשלחו אליו המנות, אז יעורר אהבת רעים ואיגלאי מילתא למפרע, ומסקנתו כדעת הרב יד אהרן. אבל בן ירושלים ששלח מנות ביום ט"ו לחברו בתל אביב, לא יצא, שאצלם אינו יום שמחת פורים, עבר יומו בטלה שמחתו. על פי המבואר מקודם לכן, וכמ"ש בשו"ת יהודה יעלה אסאד (חאו"ח ס"ס רד) דגמר המצוה נעשה בהגיע המשלוח ליד המקבל, וכיון שלא קיבלו עד אחר הפורים לא יצא. וכ"פ הגרע"י (שם) ודלא כמ"ש בספר סנסן ליאיר (עמ' רח) שאם השולח ירושלמי ונותן ביום ט"ו  לפרוז יצא יד"ח, שבנותן תלא רחמנא.
2. חייב אדם לשתות יין בסעודת פורים, ועיקר החיוב הוא לשתות מעט יותר מלימודו, ודעת הרמב"ם שישתה עד שישתכר וירדם בשכרותו, ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין ליבו לשמים. נחלקו הראשונים אי מה שאמרו מיחיב איניש לבסומי עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי דברים כפשוטם או שיש לבאר באופן שונה ונאמרו כמה ביאורים בראשונים:

1. מהרי"ף והרא"ש ובשאילתות (שאילתא סו) ובספר האורה (סי' סז) ובספר ראב"ן (סי' תנא) ועוד ראשונים שכתבו את לשון הגמ' בלא הערה מבואר שסוברים שהגמ' כפשטה. וכן מבוארת דעת הטור (ר"ס תרצה) דכתב בלשונו שלו וז"ל וצריך שישתכר עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. ע"כ. והרי סתימתם מורה דדברים כפשוטם ממש, שיהיה כ"כ שיכור עד שלא ידע להבחין בין ארור המן לברוך מרדכי. וכ"כ להדיא בפסקי הרא"ש (מגילה).
2. הרמב"ם (הלכות מגילה פ"ב הט"ו) ביאר שאינו כפשוטו, אלא שישתה - עד שישתכר וירדם בשכרותו. ע"כ. דהיינו דא"צ להשתכר כ"כ עד שלא יבחין בין ארור המן לברוך מרדכי, אלא שישן מכח השכרות ובעת שינה לא ידע. וכן ביאר הכי את הרמב"ם הדרכ"מ (סי' תרצה סק"א) ושכ"כ מהרי"ב.
3. הב"י בשם התוס' (מגילה ז ע"ב ד"ה דלא) והר"ן (דף ג ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה גמ') שאין החיוב כפשוטו עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, ששיעור שתיה כזה הוא גדול מאד, אלא שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, ארורה זרש ברוכה אסתר, ארורים כל הרשעים ברוכים כל הצדיקים. ע"כ.
4. הב"י בשם ארחות חיים (הלכות פורים אות לח) כתב לא שישתכר, שהשכרות איסור גמור, ואין לך עבירה גדולה מזו שהוא גורם לגילוי עריות ושפיכות דמים וכמה עבירות זולתן, אך שישתה יותר מלימודו מעט, כדי שירבה לשמוח ולשמח אביונים. עכ"ל. וזו כוונת הגמ' במה שאמרה "עד דלא ידע".
5. האגודה (מגילה פ"א סימן ו) ורבינו ירוחם (דף סב ע"ג) כתב שהחשבון ארור המן וברוך מרדכי שוה, וצריך להשתכר עד שלא ידע. וכ"כ הנימוק"י והמאירי (מגילה ז ע"ב) ובספר תניא רבתי ורבינו ירוחם (דף סב ע"ג) האבודרהם (סדר פורים) אגודה (מגילה סי' ו') ובאהל מועד (דיני מגילה)
6. עוד הביא הדרכ"מ (אות א) בשם המנהגים דהיינו שלא יטעה בפיוט שהיה להם ע"ש. וכ"כ האשכול (ח"ב סימן ח עמ' כז) והאבודרהם (סדר פורים) וכיוצ"ב כתב צרור החיים (הדרך השמיני פורים)
7. בצדה לדרך (כלל ז פרק ד) כתב עד שירגיש בעצמו שישתה יותר משאר ימים עד שיטעה לומר ולהפוך ברוך מרדכי ארור המן. ע"כ.
8. הנימוק"י ביאר דודאי שהשכרות אסורה ומ"מ תיקנו נביאים הראשונים יום משתה ושמחה למימר מילי דבדיחותא עד דסברי אניש דלא ידע בין ברוך מרדכי לארור המן. ע"כ. הרי דבעינן שמחה גדולה ויתרה ביום זה, אבל לא שיאבד את דעתו לחלוטין.

בשו"ע העתיק את לשון הגמ' ולכאורה זה מורה דמאחר ושינה מדרכו ולא העתיק את לשון הטור כי הטור לא העתיק את לשון הגמ' אלא כתב צריך שישתכר עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי עכ"ל. היינו לאפוקי מדעת הטור, וכדהביא בב"י לארחות חיים דישתה רק מעט יותר מלימודו ולא יותר, וכן נקט בספר רוב דגן עטיה (קונטרס אות לטובה אות נב) בדעת מרן ובספר שמחת יהודה (פרק כה אותיות ג-י) וברור שאין כוונת הב"י דהלכה כר' אפרים שבב"י הסובר דמימרא זו נדחית מהלכה, אחר שמרן נקט את לשון המימרא בשו"ע, או דס"ל למרן להלכה כדהביא בב"י את דעת תוס' (מגילה ז ע"ב ד"ה דלא) והר"ן (ג ע"ב מדפי הרי"ף ד"ה גמ') שישתה עד שיטעה בין ארור המן לברוך מרדכי ארורה זרש ברוכה אסתר וכו' והרי ששיעור זה הוא יותר משיעורו של הארחות חיים.

ואמנם הדרכ"מ (אות א) הביא להגהות מיימוניות (הל מגילה פ"ב הט"ו אות ב) דצריך להשתכר היינו למצוה, אבל ידי פורים יצא אפי' לא השתכר. ע"כ. ובדומה משמע גם בטור, דכתב "וצריך שישתכר" ולשון 'צריך' היינו לכתחילה ולא לעיכובא, (ע' שו"ת נחלת לוי ח"ב סימן אות א) וכ"כ הראבי"ה (ס"ס תקסד) דהיינו למצוה ולא לעיכובא. וכ"כ בשו"ת מהרי"ל (סי' נו) ובמנהגי מהר"ש (סי' קלא) מ"מ מכל הני ראשונים וממרן בשו"ע מבואר שהוא חיוב גמור וכלשונם שכתבו חייב ומדלא פירשו. וכ"כ בחזון עובדיה (עמ' קעו) בדעת מרן דהוא חיוב, ולא הבנתי למה נקט להלכה כרמב"ם שישתה עד שירדם, והלא בב"י אפי' לא הביאו? ושמא משום דהיא דעה אמצעית ודעת מרן לא מוכרחת, לכן נקט כן. אמנם מנהג העולם שאין שותים כל כך. ואין להקשות מכאן על המנהג אחר שיש לתלות את המנהג כדברי הארחות חיים ובפרט שגם מרן אפשר שהתכוין לתפוס הלכה כוותיה דהארחות חיים, דהסתפקנו לעיל אי נקט מרן כוותיה או כתוס', וא"כ אין זה מנהג נגד מרן, ואף אם היה מנהג נגד מרן, מ"מ קייל כמנהג אף נגד מרן, לכן נראה שעיקר החיוב הוא לשתות מעט יותר מלימודו ולא יותר מכך, ואחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין ליבו לשמים.