הלכות מקרא מגילה חלק ב

1. הקורא את המגילה ביחיד, או החוזר לקרות המגילה לפני הנשים להוציאם ידי חובה, אע"פ שמברך לפניה את כל הברכות, מ"מ לאחריה אינו מברך, שאין ברכה אחרונה אלא מנהג, ולא תקנו לאומרה אלא בציבור. וכן המנהג בירושלים תובב"א. אמנם אם יש עשרה מברכים ברכה אחרונה – האל הרב את ריבנו, ואף אם קורא לפני נשים ויש עשר נשים ששומעות המגילה לצאת ידי חובה רשאי הקורא לברך לאחריה, כיון שעל כל פנים יש בזה פירסומי ניסא, ואפשר שאפי' קטנים וקטנות שהגיעו לחינוך מצטרפות לעשרה לפירסומי ניסא לברכה אחרונה. כן פסק הגרע"י (חזו"ע עמ' צא) והביא מחלוקת האם נשים מצטרפות לאנשים למניין עשרה בקריאת המגילה, דלבעהע"ט (הלכות מגילה דף קי ע"א) כשם שנשים מזמנות לעצמן ואין מצטרפות לברכה"מ, ה"נ אין מצטרפות לכתחילה, ומאידך הר"ן (מגילה יט:) דחה סברא זו דשאני ברכת המזון שאין מוציאות את האנשים יד"ח ברכה"מ, אבל כאן היאך אפשר שמוציאות אנשים יד"ח בקריאת המגילה ולא יצטרפו עמהם למניין, אלא ודאי דמצטרפות. ועי' נימוק"י (מגילה ד.) שכתב סברא אחרת לחלק דשאני סעודה דשכיח שכרות וחיישינן לפריצותא, ועוד בערך השולחן (סי' תרצ סקי"ד) שהסעודה מקום המוכן לפריצות. ובשו"ת רב פעלים (ח"ב חאו"ח סי' סב) נקט לגבי הדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת דשפיר לצרף נשים למניין לעניין זה, דלא שייך פריצותא בכה"ג, וא"כ ה"ה למגילה שכל העניין בעשרה משום פירסומי ניסא כמ"ש מרן השו"ע (סי' תרצ סעי' יח), ואין חשש פריצותא במקרה זה, ולפי"ז בעשר נשים דאיכא פירסומי ניסא יש להם לברך גם ברכה אחרונה מכח ספק ספיקא, ועי' בזה בשו"ת יבי"א (ח"ח חאו"ח סי' נו).
2. מותר ללמוד תורה קודם קריאת מגילה, ושונה מדיני בדיקת חמץ, דכיון שמצוות קריאת מגילה בעשרה, לא חיישינן שמא אתי לאמשוכי ואחד יזכיר לחבירו, ולכן אם יש שיעור קבוע המתקיים מידי יום בבית הכנסת, אם יש חשש שמשתתפי השיעור לא יגיעו לשיעור לאחר מכן, יקיימו את השיעור בזמנו ואח"כ יקראו המגילה. עי' מטה יהודה (סי' תרפ"ז סק"ד) שכתב מסברא דנפשיה דשרי ללמוד  תורה קודם קריאת המגילה בליל י"ד ולא חיישינן דילמא ממשכא שמעתיה כדחיישינן גבי בדיקת חמץ (לעיל סי' תלא), דהתם כיון דכל אחד בודק בביתו חיישינן לאמשוכי, מה שאין כן הכא במקרא מגילה דמצוותה בעשרה חד מדכר לחבריה. אמנם אם קורא את המגילה ביחיד כגון שהוא אנוס ואינו יכול לקוראה בציבור, במקרה זה כתב המטה יהודה דאסור ללמוד וחיישינן שמא אתי לאמשוכי, ומיהו מדברי הרא"ם בתוספותיו מוכח שגם ביחיד לא חיישינן דלמא אתי לאמשוכי שכתב וז"ל "אע"ג דבקריאת שמע אמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק האדם מן העבירה, הכא לא חיישינן משום דחביבא להו לא אתו לזלזולי בה, ומהאי טעמא גופיה לא אמרו בה היא צורבא מרבנן לא ליפתח בעידניה וכו', כמו שאמרו גבי בדיקת חמץ" עכ"ל. וסיים המטה יהודה וכיון דאתי עלה מטעמא דחביבותא, גם ביחיד חביבא ליה ודאי. ועפי"ז הורה הגרב"ץ אבא שאול (נר ציון עמ' קכג, משנ"ב ארזי הלבנון) דבשיעור קבוע בבית הכנסת, יקיימו את השיעור הקבוע ואח"כ יקראו המגילה. ומ"מ ודאי אסור לאדם לישון קודם לקריאת המגילה, כי חיישינן שמא ימשך אחר השינה, והשינה אינה בידו להשמר ממנה. מטה יהודה שם.
3. מי שנתאחר לבוא לבית הכנסת בשחרית, ומצא שהציבור התחילו לברך על המגילה, ואם יקרא עמהם יעבור זמן קריאת שמע, לא יקרא עמהם את המגילה, אלא יקרא קר"ש. ומיהו אם יש לו שהות לקרוא קר"ש בלבד לפני שיתחילו הציבור מקרא מגילה, נראה שיקרא קר"ש בלא ברכותיה ואח"כ יקרא מגילה בציבור, ושוב יחזור ויקרא קר"ש בברכותיה ויתפלל ואע"פ שבינתיים יעבור זמן ברכות קר"ש ונמצא שהפסיד ברכות ולא סמך גאולה לתפילה, אעפ"כ ראשי לעשות כן. (נהר שלום סי' תרפ"ז סק"א). אמנם לפי דברי שעה"כ (דף קט ע"ג) שכתב שעניין קריאת המגילה הוא כדי להמשיך ולגלות האור שנעשה בתפילת העמידה, עייש, משמע שצריך לקרוא קריאת שמע ולהתפלל ואח"כ לקרות המגילה, ואפי' אם אח"כ יצטרך לקרותה ביחיד. כ"כ כה"ח (סי' תרפ"ז סקי"ח).
4. ואם עומד בסוף היום ולפניו תפילת מנחה ומקרא מגילה, נראה שקריאת מגילה קודמת, בין להקדימה אם יש שהות לשניהם, ובין לדחותה לגמרי אי ליכא שהות לשניהם, וכל שכן שתפילת מנחה אפשר לה בתשלומין. כ"כ כה"ח (סקי"ט בשם נהר שלום).
5. מי שאיחר לבוא לבית הכנסת בערבית, והציבור כבר התפללו ערבית, ישמע את קריאת המגילה בציבור ואח"כ יתפלל ערבית ביחידות, לפי שמצוה לשמוע את המגילה ברבים מפני פרסום הנס. (הגרב"ץ אבא שאול זצ"ל הובא בנר ציון עמ' קכג, ובמשנ"ב ארזי הלבנון הע' 8).
6. כשאולם בית הכנסת רחב מאד, ובו קהל גדול לשמוע המגילה, ומשמיעים מקרא מגילה על ידי רם-קול, היושבים סמוך לשליח ציבור באופן שגם אם ינטל הרם-קול יוכלו לשמוע מהשליח ציבור, ואין הרם-קול אלא מסייע להגברת קול השליח ציבור, יוצאים ידי חובתם, אבל היושבים רחוק מהשליח ציבור שבלעדי הרם-קול לא היו יכולים לשמוע את הקריאה מהשליח ציבור, לא יצאו ידי חובתם. כן פסק בחזו"ע (עמ' נו) ושכן פסק האדמו"ר מליבאוויטש הובא בספר שובע שמחות (עמ' עח) גם בשו"ת רבבות אפרים ח"ד (ס"ס קעג) כתב בשם ספר שער המזרח על הקיצור ש"ע (סי' קמא), שאין יוצאים יד"ח בשמיעת המגילה ברמקול, "אם בלעדו לא היה שומע את הקריאה". ועי' בשו"ת אג"מ (חאו"ח ח"ב סי' קח) שכתב דאפי' אם נאמר שהאמת כדברי המומחים שעל ידי המיקרופון לא נשמע קול האדם, אלא קול אחר שנעשה מחמת קולו, מכל מקום מן הדין יש להחשיב זאת כשמיעת קולו ממש, שכל מה שנשמע הוא מכח קולו ממש, שכל מה שנשמע הוא מכח קולו ממש, ומנין לנו עצם כח השמיעה איך הוא, שאולי הוא ג"כ באופן כזה שנבראים גל קול באויר ומגיעים לאזנו, וכן מסתבר לפי מה שאומרם חכמי הטבע, שהקול יש לו הילוך עד האוזן, וגם יש קצת שיהוי זמן בהילוכו עד שיגיע לאוזן, ובכל זאת נחשב שהוא קול האדם, וכן אפשר שגן הקול שנעשה ע"י המיקרופון ששומעים אותו בעת שמדבר הוא נחשב קולו ממש, וכן מסתבר יותר, וגם מה שאומרים שהוא קול אחר אינו ברור, ולכן מצד ההלכה אין למחות בידי הרוצים לקרוא מגילה ע"י מיקרופון, עיי"ש. ובשו"ת שבט הלוי (ח"ה סי' פד) כתב שבעיקר דין הקריאה ברם קול דעתו נוטה למ"ש הגר"מ פיינשטיין. וכ"כ הגרע"י בשו"ת יחוה דעת (ח"ג סי' נד) וחזו"ע (עמ' נז).