דיני תענית אסתר

1. מתענים בי"ג באדר ואם חל פורים ביום ראשון מקדימים להתענות ביום חמישי. כ"פ הטשו"ע (סי' תרפו סעי ב') וכתב המשנ"ב (שם סק"ב) הטעם כי בימי מרדכי ואסתר נקהלו ביום י"ג באדר להלחם ולעמוד על נפשם, והיו צריכין לבקש רחמים ותחנונים שיעזרם ה' להנקם מאויביהם, ומצינו כשהיו ביום מלחמה שהיו מתענין, שכן אמרו רז"ל שמרע"ה ביום שנלחם עם עמלק היה מתענה. וא"כ בודאי גם בימי מרדכי היו מתענים באותו יום, ולכן נהגו כל ישראל להתענות בי"ג באדר ונקרא תענית אסתר ,כדי לזכור שהש"י רואה ושומע כל איש בעת צרתו כאשר יתענה וישוב אל ד' בכל לבבו, כמו שעשה בימים ההם. ואם חל הפורים ביום א' מקדימין להתענות ביום חמישי ואין מתענים בערב שבת, מפני כבוד השבת לפי שרגילים בתענית לומר סליחות ותחנונים, ובער"ש לא יתכן לעשות כן לפי שלא יוכלו לטרוח לכבוד השבת.
2. תענית זו נקראת תענית של שמחה ואינה כשאר תעניות, שאינה לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים אלא מנהג, ולכן מקילים בו יותר משאר תעניות לגבי הפטורים מן הצום. כן פסק הרמ"א (סי' תרפו) והנה המהר"י עייאש בספר מטה יהודה (סי' תרפו) כתב דמה שכתב הרמ"א שתענית זו אינה אלא מנהג, אינו אלא לשיטת רש"י,  ולכן יש להקל בו במקום צורך, אבל לפירוש הר"ח והרא"ש שזהו הפירוש למה שאמרו בגמ' "זמן קהילה לכל הוא" מוכח שזה תענית חובה ואין להקל בו יותר משאר תעניות. והגרע"י בחזו"ע (עמ' לח) כתב דאין זה מוכרח כלל בדברי ר"ת דאפשר שאף שבגמ' כתוב שזמן זה הוא זמן קהלה, וממילא היו מתענים בו, אמנם מה שבכל הדורות המשיכו לצום אינו אלא מחמת מנהג, כדעת רש"י והרמב"ם דאפושי פלוגתא לא מפשינן. ונפק"מ בין המיקילים למחמירים הוא, האם ניתן להקל בכואבי עינים ויבואר אי"ה בסמוך.
3. מעוברות ומניקות פטורות מלהתענות בתענית אסתר, ומעוברת הכוונה לאחר ג' חדשים להריונה ומעלה, ומ"מ אם סובלת מהקאות ומיחושים או חולשה רבה, מותר לה לאכול גם קודם מלאו לה ג' חדשים, ובפרט לאחר ארבעים יום ליצירת הולד. בחזו"ע (עמ' לז הערה ד') כתב דאפי' מד' צומות הנזכרים בזכריה (ח' יט) צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי פטורות מלהתענות חוץ מצום של תשעה באב שחייבות (כמבואר בסי' תקנד סעי' ה'), וכ"ש בתענית אסתר שפטורות, וכ"פ הרמ"א בסי' תרפו להדיא, דהרמ"א לשיטתיה דבשאר צומות מעוברת חייבת לצום ואין להתיר אלא במצטערת הרבה, לכן הוצרך להשמיענו דאף לשיטתיה בתענית אסתר פטורה.
4. מניקת אפי' פסקה להניק את בנה, כל שהיא תוך כ"ד חודש ללידתה ומרגישה חולשה יתירה, פטורה מלהתענות, והכל תלוי בהרגשת האשה, שאם היא מרגישה שיכולה להתענות, תתענה, ואם היא מרגישה חולשה יתרה וסחרחורת פטורה. חזו"ע (שם) בשם המור וקציעה (סי' תקנ) ומהר"ח פלאג'י בספר מועד לכל חי (סי'  ט' אות יד). וכן אשה שהפילה פטורה להתענות תוך ל' יום להפלה. על פי מה שאמרו בנידה (ט.) איבריה מתפרקים ואין נפשה חוזרת עליה עד כ"ד חודש, וכ"פ השו"ע ביו"ד (סי' קפט סעי' לג) ועוד עי' בזה בשו"ת יחוה דעת (ח"א סי' לה), ובספר סנסן ליאיר (סי' ה') כתב להכריע שהכל תלוי בהרגשת האשה שאם יכולה  להתענות תתענה, ואם מרגישה סחרחורת פטורה, והגרע"י הסכים עמו בחזו"ע (עמ' לט בהערות), וכ"פ באור לציון (ח"ג פכ"ה סוף הערה ז').
5. חולה שאין בו סכנה פטור מתענית זו, ואין רשאי להחמיר על עצמו. כ"פ הגרע"י (שם עמ' לט) על פי המבואר בסי' תקנד (סעי' ה') שיולדת תוך ל' יום ללידתה פטורה אפי' מתענית של תשעה באב, ועי' באשל אברהם (בוטשאטש סי' תקנ) שהתיר כן.
6. אדם חלוש בטבעו יותר משאר בני אדם, נחשב כחולה שמותר לאכול ואין צריך להתענות בתענית אסתר. כן פסק הגר"מ פיינשטיין (אגרות משה חאו"ח ח"ד סוס"י קיד). וכן מי שתקפתו חולשה יתירה פטור מן התענית. כן כתב הגאון יעב"ץ (בסידור דף שעח ע"ב אות כב) ומהר"ח פלאג'י ברוח חיים (ר"ס תקנ). וכן זקן מופלג תשוש כח פטור מלהתענות ואינו רשאי להתענות. (רוח חיים סי' תקנ, חזו"ע עמ' לט).
7. אפי' אינו מצטער אלא מכאב עינים לא יתענה, אמנם כשיבריא יפרע תעניתו, אלא א"כ אכל עפ"י פקודת רופא שאז אין צריך לפרוע התענית. כ"פ הרמ"א אמנם לפי המהר"י עייאש דלעיל שיש חיוב להתענות מצד הדין ואינו מחמת מנהג, אין להקל בכואבי עינים, וכבר כתבנו שהגרע"י מעמיד את דברי הרמ"א, ולכן יש להקל אף בכאב עינים, וכ"כ בכה"ח (סי' תרפו סקכ"ב).
8. חתן בתוך שבעת ימי המשתה שלו לא יתענה בצום תענית אסתר, וכן שלשת בעלי הברית אבי הבן הסנדק והמוהל ביום המילה אינם מתענים ואינם רשאים להחמיר על עצמם להתענות, מפני שיו"ט שלהם הוא. בשו"ת בית דוד (חאו"ח סי' תעו) כתב שחתן לא יתענה בתענית אסתר ולא בעשרה בטבת. וכתב עליו הרב חיד"א בברכ"י (סי' תרפו סק"ו) "ולעיל סי' תקמט סק"ב כתבתי בשם הריטב"א סוף תענית שיתענה ד' צומות". ובריטב"א שם מבואר דאף ששבעת ימי המשתה נחשבים לרגל שלו, מ"מ כיון דהוי רגל של יחיד ותעניות הללו האם אבלות דרבים, אתי אבילות דרבים ודחי רגל דיחיד. ומבואר מכאן שבתענית אסתר שאינה משום אבלות, אינה דוחה את הרגל דיחיד, ואף החיד"א לא חלק על הבית דוד אלא בעשרה בטבת ולא בתענית אסתר, וכ"כ להדיא מהר"י טייב בערך השלחן (סי' תרפו סק"ד), ובשו"ת שושנים לדוד כתב דהמיקל לא הפסיד והמחמיר תע"ב. וכתב עליו בחזו"ע (עמ' מג בהערות) "ולדעתי א"צ להחמיר, והמחמיר הפסיד כיון שיום טוב שלו הוא וכמש"כ בס' יביע אומר ח"א סי' לד אות י' והלאה". וכ"פ בשו"ת יחוה דעת (ח"ב סי' עח). וה"ה פדיון הבן החל בזמנו דינו כברית מילה לעניין זה. כן כתב בתורת המועדים (ד' תעניות עמ' נג) בשם האליה רבה (סי' תקנט סקכ"ה) שכתב בשם המעדני יו"ט שלפי מה שכתב המהרש"ל ביש"ש (ב"ק פ"ז סי' לז) שסעודת פדיון הבן הויא סעודת מצוה, ה"ה שבתענית דחוי אבי הבן והכהן לא ישלימו התענית,  וכ"כ החיי אדם (כלל קלו סי' ז') דאם הפדיון בזמנו לא יתענו אפי' בתשעה באב אם הוא דחוי. וכ"כ המשנ"ב (סי' תקנט סקל"ח) אמנם הכהן הפודה חייב להתענות, וכך העיד שם בשם מר אביו מרן הגרע"י שאף שהכהן מסייע במצוה, מ"מ אין זה פוטר אותו מלהתענות, דלא מיחשב שהוא עצמו עושה המצוה.