דיני תענית ציבור

-החובה לצום בתעניות -

תקנת חכמים להתענות בד' תעניות ציבור והוא מדברי הנביאים כדכתיב בקרא (זכריה ח) צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי וגו' ואחז"ל צום הרביעי זה י"ז בתמוז שהוא בחדש רביעי למנין החדשים וצום החמישי זה ט' באב שהוא בחודש החמישי וצום השביעי זה צום גדלי' שהוא בחודש השביעי וצום העשירי זה עשרה בטבת שהוא בחודש העשירי. וכתב המשנ"ב סי' תקמ"ט (סק"א) כל אלו הימים כל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהם כדי לעורר הלבבות לפקח על דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות שבזכרון הדברים אלו נשוב להטיב כמו שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו' ולכן חייב כל איש לשום אל לבו באותן הימים ולפשפש במעשיו ולשוב בהן כי אין העיקר התענית כמש"כ באנשי נינוה וירא ד' את מעשיהם ואמרו חז"ל את שקם ואת תעניתם לא נאמר אלא את מעשיהם ואין התענית אלא הכנה לתשובה לכן אותם האנשים שכשהם מתענים הולכים בטיול ובדברים בטלים תפשו הטפל והניחו העיקר ומ"מ אין לפטור את עצמו בתשובה בלבד כי ימים אלו הם מ"ע מדברי הנביאים להתענות בהם.

וכבר שנינו (פ"ב דאבות אל תפרוש מן הציבור ואמרו בתענית (יא.) בזמן שישראל שרויים בצער, ופירש אחד מהם, מלאכי השרת מניחים ידיהם על ראשו, ואומרים פלוני זה שפירש מן הציבור יהי רצון שאל יראה בנחמת ציבור. לכן כל אדם  יצער עצמו עם הציבור שכן מצינו במשה רבינו שציער עצמו עם הציבור, שנאמר וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה, וכי לא היה למשה כר או כסת לשבת עליו? אלא אמר משה הואיל וישראל שרויים בצער אף אני אהיה עמהם בצער, וכל המצער עצמו עם הציבור זוכה ורואה בנחמת ציבור, וכן נאמר שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה (תענית ל:).

וכידוע שעיקר החיוב להתענות הוא מפני דברים הרעים שאירעו בהם. [שו"ע (סי' תקמט סע' א)]. כי בי"ז בתמוז ארעו בו ה' צרות בו נשתברו הלוחות כשירד משה מן ההר כמפורש בתורה ובוטל התמיד עוד מלהקריב בבית הראשון והובקעה העיר בחורבן בית שני ושרף אפוסטמוס הרשע את התורה והועמד צלם בהיכל.

ובט"ב היה בו חורבן הגדול שנחרב בו הבית הראשון וגם השני ובזה היום נגזר על אבותינו שבמדבר שלא יכנסו לארץ ובזה היום נלכדה עיר גדולה וביתר שמה והיו בה אלפים ורבבות מישראל ונפלו כולם ביד העכו"מ ונהרגו כולם והיתה צרה גדולה כמו חורבן ביהמ"ק ובו ביום המוכן לפורענות חרש טורנוסרופוס הרשע את ההיכל ואת סביביו לקיים מה שנאמר ציון שדה תחרש.

ויום ג' בתשרי בו נהרג גדליה בן אחיקם שמינוהו לראש לאחר החורבן על הפליטה הנשארה ונכבה גחלת ישראל הנשארה כי ע"י שנהרג גלו כולם ונהרגו מהם לאלפים.

ועשרה בטבת שבו סמך מלך בבל נ"נ הרשע על ירושלים והביאה במצור ובמצוק ומזה נמשך החורבן. לכן חייבים להתענות בתעניות אלו ואסור לפרוץ גדר. [שו"ע (רסי' תקנ)].

מתחילים להתענות מעמוד השחר (פרט לתב"א ויוה"כ שמתחילים מבעו"י). [שו"ע (סי' תקסד)].

אם הלך לישון בלילה וישן שינת קבע, אינו רשאי לחזור ולאכול ולשתות, אלא אם כן התנה בפה או בלב לאכול או לשתות. [שו"ע (שם) ומ"ב (סי' תקנג ס"ק ב) חזו"ע ד' תעניות עמ' ט']. ויש אומרים דבשתייה אין צריך תנאי, דמסתמא דעתו של אדם לשתייה אחר השינה, והוי כאילו התנה. [רמ"א (שם)]. ולעניין פסק הלכה כתב החזו"ע שחייב להתנות, אך אם לא התנה והתעורר משנתו וכעת צמא מאד יש לו על מה לסמוך ולשתות. ומ"מ אם רגיל תמיד לקום באמצע הלילה ולשתות רשאי לשתות בלא תנאי אף לכתחלה. [מ"ב (ס"ק ו) חזו"ע עמ' י''א].

וכל זה דווקא כאשר ישן שינת קבע אך אם רק נמנם, יכול לאכול בלא תנאי (חזו"ע עמ' י"ב). וה"ה כשהצום חל מוצ"ש וקם בלילה ונזכר שלא אכל מלוה מלכה רשאי לאכול דהוי כאלו התנה. [הגריש"א זצ"ל (אשרי האיש פס"ז אות ו)].

הנוסע למקום שזמן הצום מתארך או מתקצר (כגון הטס לאמריקא ביום התענית וכדומה), יש אומרים דבאופן שהצום מתארך במקום שהגיע לשם אזלינן לקולא בתר תחילת התענית לפי המקום שיצא משם. [שבט הלוי (ח"ח סי' רסא אות ב)]. ויש אומרים שחייב לצום עד צה"כ כפי המקום שנמצא עתה בין לקולא (אם התענית מתקצר) בין לחומרא (אם התענית מתארך). וכן עיקר. [אג"מ (או"ח ח"ג סי' צו), הגריש"א זצ"ל (אשרי האיש פס"ז אותיות י - יא), ישכיל עבדי (ח"ח סי' לא) ובצל החכמה (ח"א סי' לא). ודעת הגריש"א זצ"ל (אשרי האיש פס"ז אות יג) שהטס ממזרח למערב העולם ועובר את קו התאריך ולמחרת צמים במקום שהגיע צריך להחמיר ולהתענות כבמקום הגעתו. ועי' מש"כ בבצל החכמה (שם)].

שיעור אכילה בתעניות (שלא התחשב מתענה), יש אומרים שהוא בככותבת. [ביאור הלכה (סי' תקנד)]. ויש אומרים שהוא בכזית. [כן משמע לכאורה מהשו"ע (רסי' תקסח). וכן פסק המהר"ם שיק (או"ח סי' רפט). וכ"כ בשבט הלוי (ח"ד סי' נו ד"ה ובאמת וח"ח סי' קכ"ח)]. וחזו"ע (עמ' כ"ב) נקט כדעה הראשונה. [הגרשז"א זצ"ל (בין המצרים פי"ג סוף הגה ט) דלא מסתבר שהחמירו חז"ל יותר מצום יוה"כ. ועי' בשד"ח (בין המצרים סי' ב אות טו) שחילק מהא דהשו"ע הנ"ל. ועי' במועדים וזמנים (ח"ה סי' שלג)]. ומכל מקום לכל הדעות אסור לאכול או לשתות אפילו משהו. [מ"ב (סי' תקסח ס"ק ה)].

מי שטעה ואכל באחד מהתעניות צריך להשלים התענית ואינו צריך להתענות יום אחר. [מ"ב (סי' תקמט ס"ק ג). ועי' בכה"ח (סי' תקמט אות ז) וחזו"ע (שם עמ' כ"ב)]. ואם רוצה יתענה אחר כך לכפרה. [מ"ב (סי' תקסח ס"ק ח)]. ואם הוא בן אדם חלש, יכול לפדות התענית על ידי נתינת צדקה לעניים. [עי' כה"ח (סי' תקמט אות ז)].

נ.ב. חלק נרחב מן החומר נלקח משו"ת שמעתתא עמיקתא ברשות המחבר.