סדר השתטחות בקברי הצדיקים חלק ב

1. בכל תפוצות ישראל מנהג נפוץ הוא להשתטח ע"ק הצדיק מדי שנה ביום פטירתו הנקרא יום ההילולא. זה למעלה מארבע מאות שנה נהגו תושבי ירושלים לעלות בכ"ח באייר יום פטירת שמואל הנביא לקברו ברמה, ולעסוק שם בתורה כל הלילה. בכל שנה הולך הנשיא של הספרדים ע"ק שמואל בכ"ח אייר, ואומר התפלה בבכיה גדולה, עד שאם היה לאדם לב אבן היה נמוח. וזאת האידרא רבה שאומרים חכמי ורבני ירושלים אחר התפלות והפסוקים ביראה ובאימה בליל פטירתו, ועומדים שם בהר כל אותו הלילה ולומדים באד"ר, ובחצות הלילה בוכים וצועקים על גלותם של ישראל (כך מובא בספר שאלו שלום ירושלים ואד"ר הוצאת ר' משה חגיז). בליל י"א מרחשון ליל פטירת רחל אע"ה, נוהרים מאות מתושבי ירושלים, וקוראים שם בכנופיה את האדרות זה מאות שנים. (כנזכר בסדר עולם ושיח יצחק ילקוט יחוס הצדיקים). כמו כן עולים בה' באב על ציון האר"י בצפת, ובט"ו תמוז על ציון אור החיים בירושלים, ל"ג לעומר יום ההילולא דרשב"י, [אם כי אין ראיות שהוא יום פטירת הרשב"י אלא יום סמיכתו עם ארבעת חביריו, כמבואר בשער הכוונות שיורי ברכה להחיד"א ודעו"ת להרי"ח] מכל מקום נחשב ליום עילוי ושמחה להרשב"י, כמבואר בשער הכוונות (דף פז) במעשה ר' אברהם הלוי שאמר נחם בברכת תשכון בתפלת ח"י ונגלה הרשב"י בהקיץ להאר"י וא"ל למה אומר נחם ביום שמחתינו. והגה"צ רבי סלמאן מוצפי זצ"ל דקדק מדנקט שמחתינו ולא פטירתינו או הילולא שלנו, ש"מ דלא משום שנפטר ביום זה, אלא הוסמך עם חביריו, וזהו שמחתינו לשון רבים, ומ"מ ש"מ דיש הנאה לצדיקים שבאים להשתטח ע"ק ביום ההילולא, שהוא יום העילוי שלהם, והביאו בספר שפתי צדיקים (עמ' 20).

והנה מצאנו שורש למנהג קדום זה בדברי רש"י (יבמות קכב.) ובתשובת הגאונים מצאתי "כל הנך רגלי דאמוראי, היינו יום שמת בו אדם גדול, קובעים אותו לכבודו, ומדי שנה בשנה כשמגיע אותו יום, מתקבצים ת"ח מכל סביביו, ובאים על קברו עם שאר העם להושיב ישיבה שם". וכן מצינו סמך מדברי הזוהר (פרשת ויחי רמה:) וז"ל "ת"ח אילו הוו ידעין כלהו צדיקיא האי, הוו חדאן ההוא יומא דמטי לון לאסתלקא מהאי עלמא, דהא קב"ה לא אשתעשע אלא בנשמתהון דצדיקיא". וכתבו המקובלים בשם האר"י, כי בכל שנה באותו יום שנפטר הצדיק מעלין אותו למדרגה יותר עליונה, והיא נקראת הסתלקות מהמדרגה הקודמת ופטירה מחדש, ולכן אומרים קדיש ומשניות וכו' על הנפטר ביום היארצייט. ועי' במעבר יבק ורב פעלים (או"ח סי' מ"א). וכתב במעבר יבק "ולכן יום פטירת הצדיק נקרא הילולא, כדחזינן בעובדא דר' יצחק בזוהר (ויחי ריז:) כשאביו א"ל שעתידים לצאת י"ב צדיקים וכו', ואמר רשב"י באדרת האזינו שיביאו לו את ר' יצחק שהיה ערב לו "זכאה חולקיה" משמע מכאן שיום הסתלקות הצדיקים הוא יום שמחה וחדוה בשבילם. ובספרי המקובלים איתא כי המלכות מתעלה עם הצדיק בסילוק נשמתו ולכן נקר יומא דהלולא דעילאי

וכן איתא בש"ס מו"ק (כה:) רוכב ערבות שש ושמח בבא אליו נפש נקי וצדיק וכתב ר"א גלאנטי בספרו קינת סתרים (איכה נחלתינו נהפכה) וז"ל "בשעת פטירת הצדיק מתעוררים כל מעשיו שעשה בעולם וכל התורה וכו', כלם חוזרים ומתחדשים, והוא בסוד 'בהילולא רבה דר"ש תהא מתקן פתוריה', ושמעתי משם מהר"י אשכנזי האר"י שבכל אותה ההילולא אין מי שידרוש כי אם הנפטר ההוא, וזה אומרו ניזיל לחדוותא דהילולא דר' חסדאי". ובליקוטי תורה מהאר"י ז"ל פי' "אגרא דבי הילולא מילי" וראוי הוא שביומא דהילולא יאמרו בבימ"ד מהנהו מילי מעליותא, ועי"ז ידובבו שפתותיהם להמליץ טוב לפני שוכן מרומים.

1. יש הנוהגים להקיף את קבר הצדיק ז' פעמים, דוגמת המחול שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים בג"ע, כי אז תשמח בתולה במחול, והחיצונים תובעי דין מסתלקים מהמדורין ואינם נותנים עוד קול קטרוגם בבית ה', ומובא בספרים הקדושים שיש מעלה עצומה בזה ובפרט בעת צרה לעשות הקפות סביב הקבר, ויזכו לישועה. המנהג להקפת קברי הצדיקים המנהג הזה הוא נהוג ממה שנתן לו המגיד למרן מהרי"ק בעל הש"ע זיע"א, סגולה לעצירת גשמים, להקיף את קברי רשב"י ור"א בנו, כנזכר בספר מגיד מישרים (פרשת אמור) "אור לכ' תשרי והא גשמים דאתי, לא הות דוגמא שפך לו קיתון על פניו ח"ו, אלא כיון דהקפתם לרבי אלעזר בד' מינים הבאים לרצות על המים, נתעוררו המים ובאו, וכלל זה יהיה בידכם, כ"ז שהעולם יהיה צריך לגשמים ביותר, תלכו ותקיפו הצדיקים הנז' ותיענו, ועל כל צרה שלא תבוא על הציבור, תקיפו אותם ז' פעמים ותיענו". וכתב הגה"צ מהר"ס מוצפי זצוק"ל שראה לרבו הרב יהודה פתיה זצ"ל כמה פעמים שהיה מקיף קבר רחל ושכן נהג הגה"צ רבי צדקה חוצ'ין זצ"ל להקיף את קבר שמואל הנביא ע"ה, וכן העידו אנשי בבל בזמן שהיה לתפ"ץ (לא תקום פעמיים צרה) בבבל, שהרב יעקב בנו של מרן הרי"ח יצא ע"ק אביו זצ"ל עם קבוצה גדולה של ילדי התשב"ר וסיבבו את הקבר ז"פ עם ז' שופרות ומזמור יענך וגו' ובטלה הגזירה עכ"ל. והנה בספר האגודה הביא ראיה למנהג זה ממסכת שמחות פ"ו "מעשה באשה אחת שחלתה בתה, ועלתה זו והקיפה העזרה ולא זזה משם עד שבאו ואמרו לה נתרפאה". וכתב האגודה "מכאן נראה שנהגו להקיף ביה"ק". והמג"א כתב (או"ח סי' תקפ"א) "ויקיף הקברות כדאיתא באגודה". ומצינו טעם לדבר בדברי הרב מעבר יבק וז"ל "סוד ההקפות שהם דוגמת המחול שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים בג"ע, כי אז תשמח בתולה במחול, והחיצונים תובעי דין מסתלקים מהמדורין ואינם נותנים עוד קול קטרוגם בבית ה'. וזה סוד הקפת יריחו להיותה סוגרת למטה ומסוגרת למעלה מכחות הטומאה, בסוד ההקפות עם השופרות המחרידים כל עם הארץ, וכ"כ השל"ה שנוהגין להקיף, וכתב שהמהרש"ל היה נותן צדקה קודם ההקפות. והגה"ס מוצפי הנהיג בקהילתו לעשות ז' הקפות, ולהפריש בכל הקפה כל א' מהקהל לא פחות מפרוטה א' לתוך קופה של צדקה, ומעשה בהמקובל האלהי ר' חיים שאול דוויק זצוק"ל ששלחו לו בקשה מחו"ל כי מושל העיר החדש מציק ליהודים מאוד, ונסע עם כ' מתלמידיו למירון לשבת קודם ר"ה, ובמשך ה' ימים הקיפו את ציון ר' אלעזר עם ארבעת המינים של שנה הקודמת בידם, וכששב לירושלים בישרוהו במברק כי המושל מת פתאום כן יאבדו וגו' וליהודים היתה אורה.
2. כשבאים להתפלל על המצבה נוהגים להניח אבן עליה וכשמסיימים התפלה כדי ללכת משם נוהגים לסלקה, ויש שנהגו להשאירה שם, והם בעיקר מבני קהילות אשכנז, והמקובלים נזהרים מאד לסלק האבן כשמסיימים תפילתם.  עי' בספר שפתי צדיקים (עמ' 22) שהביא בשם המקובלים שיש להקפיד לסלק את האבן בצאתו מטעם שהנחת האבן עפ"י הסוד יש רמז גדול להזמין את ניצוץ הנשמה שתרד ותשב עליה בבחינת כסא, וכשיוצא האדם משם יש לו לסלקה, כדי לרמוז שהנשמה תחזור למקומה, ואין זה משורת ד"א שיהא הוא הולך בעוד הניצוץ נמצא על המצבה, וגם אחר שהלך וחזרה הנשמה למקומה, לא טוב להשאיר האבן שהיה בחינת כסא פנוי וריק במקום, מטעמים שבנסתר, אלא יש לסלקה, ולכן ראוי גם לסלק כל האבנים שע"ג ציוני הצדיקים שהצטברו שם. ונראה שאלו המניחים את האבנים במקומם ולא מסלקים אותם, הוא עפ"י הפשט, ומקורו בתלמוד ירושלמי (כלאים פ"ט ה"ד) כיון שהם מגיעין לא"י הן נוטלין גוש עפר ומניחין על ארונן דכתיב וכפר אדמתו עמו. ובטעמי המנהגים כתב שכל הטעם שמניחים אבן הוא מפני כבוד המת להראות שהוא היה על קברו.
3. נהגו להניח את היד ע"ג המצבה בשעת הלימוד והתפלה ולאחר מכן יניח ידו השמאלית ויאמר הפסוק (בישעיה נח פסוק יא) "וְנָחֲךָ יְהוָה תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא-יְכַזְּבוּ מֵימָֽיו" אשר יש בו ט"ו תיבות כנגד ט"ו פרקים שיש ככף יד האדם וסגולתו לבקש רחמים על הנפטר, ולאחר מכן מוסיף נוסח זה "תשכב בשלום ותישן בשלום, עד בא מנחם משמיע שלום". כן כתב הרב מעבר יבק החיד"א ובברכי יוסף הביא כן בשם זקנו ר"א אזולאי, והוסיף שאחר כן יאמר כשידו ע"ג המצבה נוסח זה: "תשכב בשלום ותישן בשלום עד בא מנחם משמיע שלום". וכתב שיניח ידו השמאלית דוקא.
4. כהנים ומי שאינו יכול לבוא אצל המצבה נהגו לעמוד מחוץ למקום ולהתפלל, ונחשב להם כאילו השתטחו על המצבה. כפי המבואר בספר דודאי השדה שהרבה בראיות מהזוהר ומדרשים והוכיח כי יש תועלת בדבר אף אם עומד מרחוק מב' טעמים: האחת - צורך החיים לתת אל לבם לחזור בתשובה כשרואים קברי המתים, וגם כשעומד מרחוק שייך טעם זה. ועוד - כי המתים מרגישים ושמחים כשבאים אצל קברם. גם לדעת מוהר"ן מברסלב בס' ההשתטחות, כל שבא סמוך לביה"ק זוכה להמשיך כל התיקונים הנפלאים. גם בעל "הלולא דצדיקיא" הוסיף ראיות והוכיח מהתלמוד בבלי גבי אבוה דשמאל שנפטר והפקידו אצלו היתומים מעות (ברכות יח:) והלך שמואל לחצר מות לשאול על המעות, ושמואל היה כהן וכמ"ש בגמ' מגילה (כב.) וכיצד נכנס לחצר מות? אלא על כרחך שלא נכנס ממש אלא עמד סמוך לבית הקברות מבחוץ. וכן הא דאיתא בגמ' (ב"ב נח.) גבי אמגושא (מחטט הקברות) שהלך וחפר בקברו של רב טובי בר מתני ותפשו רב טובי בזקנו, והלך אביי (שהיה כהן מבית עלי כמ"ש בגמ' יבמות קה.) וביקשו שיעזבהו מוכח מכך שאפשר להתפלל ולבקש מהנפטר גם אם עומדים מרחוק. וכ"כ בקונטרס היחיאלי שיש תועלת גם לעומדים מרחוק, כי נפש המת עומדת ע"ג המצבה ומביטה למרחוק, והביא ראיה מהזוהר (שמות טז.) ממעשה לואי בר לחמא, שהודיעו שבנו עובר בקרבת מקום, ושמח הנפטר ועמד לראותו. וכן יש ראיה מדברי מהרח"ו בשער הגלגולים (הקדמה לז) שהבאנו למעלה וז"ל "וגם מרחוק עיניו של האר"י יביטו בנפש הצדיק העומדת על הקבר שלו".
5. נוהגים ליתן צדקה כשבאים להתפלל על הקברות, כי תשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה. כתב השל"ה ונותנים שם צדקה לעניים. והגאון מהרש"ל ז"ל נהג, שהיה נותן צדקה טרם שהתחיל להקיף את הקבר, ואמר שכן הוא נכון, שהרי מרבים שם בתחנות, לכן יש ליתן קודם לכן הצדקה. וכמ"ש בגמ' שר' אליעזר הוה יהיב פרוטה לעני והדר מצלי, וכ"כ השל"ה (באיגרתו משנת שפ"ה בהיותו בקבר רשב"י) וצריכים ללמוד הזוהר וכו' ואח"כ נודרים נדרים ונדבות ומתפללים שם תפלה. ובמעבר יבק האריך בתועלת הנמשכת למתים מן הצדקה שנותנים לכבודם. ובליקוטי מוהר"ן כתב "צדקה מסוגל להמשיך האויר הזך, ואז זוכין להכלל באויר הזך שעל קברו של הצדיק. ובספר חסידים (סי' תתשע"א) כתב "וכן מועיל למתים שהחיים מתפללים עליהם, או צדקה שנותנים עליהם". ובקונטרס היחיאלי האריך בענין הצדקה ולבסוף כתב "וחטאיך בצדקה פרוק, ואם לעוברי רצונו הועיל, ק"ו לעושי רצונו".