סדר השתטחות בקברי הצדיקים חלק א

1. מעלה גדולה לעלות ולהשתטח בקברי הצדיקים משום שגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, והמתים מתפללים עבור החיים, כמובא במדרשים ובזוהר הקדוש, ונפסק בשולחן ערוך בהלכות תענית וראש השנה שנוהגים לעלות ולהשתטח על קברי המתים לעורר עצמם לתשובה וכדי שיזכירו אותנו ויתפללו עלינו, וקל וחומר על קברי הצדיקים שיש בזה מעלה גדולה. כתב בספר שפתי צדיקים (להגה"צ רבי סלמאן מוצפי במבוא עמ' 13) העליה וההשתטחות על מצבות הצדיקים להתפלל ולעורר רחמי שמים בזכותם, ולבקש מנשמותיהם לעמוד ולהליץ טוב בעד החיים, נהוגות היו מימי קדם עוד מימי אבותינו הקדושים. גם מצינו ראיות בדברי רבותינו במקומות רבים בתלמוד בזוהר ובמדרשים בחיבורי הפוסקים הראשונים והאחרונים בכתבי הקבלה ובספרי החסידות והתפלה למאות ולאלפים, לא נעמוד ביריעה קצרה זו גם על מקצתם אלא נביא לדוגמא כמה קטעים קצרים לאות ולראיה.

במדרש רבה בראשית (פרק ב') איתא "מה ראה אבינו יעקב לקבור את רחל בדרך אפרת? אלא צפה יעקב אבינו שהגליות עתידות לעבור שם, לפיכך קברה שם כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים". כפי הנראה שימש דבר זה אות ליוסף הצדיק בנה כאשר נמכר לעבד והורד מצרימה ועבר בדרך בית לחם, פנה בדרכו לקבר אמו והשתטח בקול בכי כנזכר בספר הישר, "ויגיע יוסף עד קבר אמו, וימהר וירץ יוסף אל קבר אמו, ויפול על הקבר ויבכה, ויאמר - אמי אמי יולדתני, עורי וקומי וראי נא את בנך".  המעשה המפורסם אותו מזכירים רוב ככל המחברים המעוררים על ענין השתטחות ע"ק הצדיקים, הוא מעשה כלב, כששלח משה רבינו מרגלים לארץ כנזכר במסכת סוטה (לד:) "ויעלו בנגב ויבא עד חברון, ויבאו מיבעי ליה? אמר רבא מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות, א"ל אבותי בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים". ואיתא עוד שם "מפני מה נסתתר קברו של משה מעיני בשר ודם, מפני שגלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד בהמ"ק להחרב, וישראל לגלות מארצם, שמא יבאו לקבורתו של משה ויעמדו בבכי וכו', ועומד משה ומבטל את הגזירה מפני שחביבים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם".

ובמסכת תענית (טו:) "למה יוצאין לביה"ק? פליגי בה ר' לוי בר חמא ור' חנינא, חד אמר הרי אנו חשובין לפניך כמתים, וחד אמר כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים". וכתבו התוספות "מכאן נוהגין בכ"מ לילך לביה"ק בט' באב, שהרי ט"ב תענית ציבור". ע"כ. ולא רק על צרת ציבור מצינו שנהגו להשתטח עה"ק אלא גם על צרת יחיד, כפי שהובא בגמ' שם (כג:) על ר' מני בנו של ר' יונה שציערוהו משפחת הנשיאים, והשתטח ע"ק אביו ואמר אבא אבא הני מצערו לי, ונענה וחדלו מלצערו.

ספר הזוהר עשיר במאמרים המבארים ענין ההשתטחות והתועלת הנמשכת ממנה לכל העולם, ונציין כמה מהם: בפרשת אחרי מות (ע:) "אמר ר' יצחק, ג' מדורין עבד קב"ה לצדיקיא וכו', וכד איצטריך עלמא רחמין, ואינון חיי יתבין בצערא, אינון מצלו צלותא עלייהו ואזלין ומודעין מלה לאינון דמיכין דחברון, ומתערין, וקב"ה עביד רעותא דלהון וחס על עלמא, ואינון נפשן דצדיקיא משתכחין בהאי עלמא לאגנא על חייא, ובשעתא דאצטריך עלמא רחמי וחייא אזלי ומודעי להו לנפשייהו דצדיקיא ובכאן על קברייהו, אינון דאתחזו לאודעא להו וכו', כדין אתערין נפשייהו דצדיקיא ומתכנפי, ואזלין ושאטין לדמיכי חברון ומודעי להו צערא דעלמא, וכולעו בעאן רחמי על חיין וחס קב"ה על עלמא בגיניהון".

ובזוהר שמות (טז.) איתא על ר' יהודה ור' אבא שהיו הולכין בדרך וישבו ליד מקום קבורת מת ואמר להם (הנפטר) "שרי קברי" (ופי' מהרח"ו נשבע בשר הממונה על הקברות) אי לאו בעותא דילן על חיי לא יתקיימת פלגות יומא, א"ר אבא האי דאמרו דצלותהון דמתייא מגינן על חיי, מנלן? דכתיב ויעלו בנגב ויבא עד חברון.

גם בספרי הפוסקים ראשונים ואחרונים נקבעו הלכות ומנהגים הקשורים בהשתטחות על קברי הצדיקים, מרן בשו"ע (או"ח סי' תקע"ט) כתב "שבע תעניות האלו, אחר שמתפללים, יוצאים כל העם לביה"ק ובוכים ומתחננים שם, כלומר הרי אתם מתים כאלו אם לא תשובו מדרכיכם הרעים". והרמ"א בהלכות ר"ה (או"ח סי' תקפ"א) כתב בשם הכלבו "ויש מקומות נוהגין לילך עה"ק ולהרבות שם בתחנות, ונותנים צדקה לעניים". וכתב המהרי"ל "ביה"ק הוא מקום מנוחת הצדיקים, ומתוך כך הוא מקום קדוש וטהור והתפלה מתקבלת ביותר על אדמת קודש, ואל ישים מגמתו אל המתים, אך יבקש מהש"י שירחם עליו בזכותם".

1. ישנה מעלה עצומה ללמוד תורה ליד ציונו של הצדיק, וקודם לימודו יאמר לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה, הרי אני מוכן להגות בתורה לכבוד ולעי"נ הצדיקים הטמונים כאן, ובפרט לצדיק פלוני אלמוני, ויהי רצון שבזכות לימוד זה ימשך נחת רוח לכל הצדיקים הטמונים כאן ובפרט לצדיק פלוני אלמוני. ומה טוב ומה נעים אם ילמד מתורת אותו צדיק על קברו שבזה גורם לו עונג ונחת רוח עילאי ביותר. בספרים רבים הננו מוצאים דגש מיוחד על לימוד התורה ליד מצבות הצדיקים מהם נראה שכמעט תכלית העליה וההשתטחות על הקברות הוא עסק התורה כן מצינו על גדולים ורבים שהיו הולכים ומשתטחים על הקברות ועוסקים שם שעות ארוכות וגם ימים בתורה

רבנו מהרח"ו אשר ספרו שער הגלגולים הנו המוסמך ביותר לגבי מקומם של ציוני הצדיקים כותב שם (הקדמה ל"ז) "וכבר הודעתיך כי הוא האר"י היה רואה ומסתכל בנשמות הצדיקים כל מקום ובכל זמן, ומכ"ש בהיותו על קבריהם ששם נפשותיהם עומדות כנודע, גם מרחוק עיניו יביטו בנפש הצדיק העומדת על הקבר שלו, ועי"ז היה יודע קבר כל צדיק וצדיק, והיה מדבר עמהם ולומד מהם כמה סתרי תורה ואין להאריך בזה כי הם דברים נוראים". כן מצינו על הרמ"ק ורבו אח אשתו הר"ש אלקבץ, שהיו מתגרשים לכבוד השכינה וגולים סביבות הגליל העליון אצל מצבות הצדיקים ובמערותיהם ועוסקים בתורה ומחדשים חידושים נפלאים, כנזכר בס' גירושין להרמ"ק "פני לדרום קצת, וימיני לציון ר"א, משמאלי ציון ר' שמעון ע"ה, ראיתי להכריע ביניהם כדת". עוד נתעסקנו אצל פתח מערת חוני המעגל שבכפר פרעם בפסוק אשרי שומרי משפט... ואע"פ שאיני ראוי שהם יתעטרו בי מפני רוע מעללי, עכ"ז יתעטרו ע"י בד"ת כי ד"ת אינם מקבלים טומאה".

ובספר קול בוכים לר' אברהם גלאנטי כתב "מה ששמעתי ממורי הרמ"ק בהיותינו על ציון הרשב"י ע"ה, שפי' מאמר זוה"ק בדרך נפלא מאוד". ובס' מצרף לחכמה הביא שפעמיים בשנה הולכים כל חכמי האמת למירון, ועוסקים בספר הזוהר י' ימים וי' לילות רצופים. והשל"ה באיגרתו כותב ועל קבר רשב"י לומדים הזוהר באימה וביראה ובדביקות גדולה, כי כמה נסים יארעו שם, וצריכים סוד באימה ויראה וכו', ואח"כ לשמוח הלב בשמחה רוחנית, ואח"כ נודרים ומתפללים". גם ר' חיים בן עטר בעל האור החיים במסעו בגליל בשנת התק"ב השתטח במשך כמה חודשים ע"ק הצדיקים ובאגרת המסע המפורסמת לאחד מתלמידיו כתוב "במירון נתן הרב לכל א' מהחברים שהיו שם ספר א' של הזוהר ולמדנו עד ו' שעות (בלילה), ובסוף ו' שעות נתמלאה הבית ריח טוב אשר כמוהו לא נהיה וכו', ועשינו שבת כראוי בבית הרשב"י ע"ה, וכל יום שבת היינו לומדים זוהר, ובלילה ליל מוצ"ש עשינו משמרה כל הלילה לפי שהאדרות אמר הרב ללמוד אותם ביחד וכן היה, ובשעה שהתחלנו האדרות היה הארה גדולה והרגש גדול בנשמותינו". ורבנו יוסף חיים כתב בספריו לשון חכמים וממלכת כהנים "טוב ונכון ללמוד על מצבות הצדיקים תורה הנותנת חיים לעושיה, וד"ת השייכים לאותו צדיק וכו'", וכך נהג בעצמו הגאון הנ"ל בעלותו לאר"י בשנת התרכ"ט לחונן עפרה והשתטח ע"ק הצדיקים בגליל וביחוד עסק בתורה וביחודים על מצבת בניהו בן יהוידע ושם נגלו לו השגות נפלאות ותעלומות חכמה. והנה פסק מרן בשו"ע (יו"ד שס"ז) "לא יהלך בביה"ק וס"ת בזרועו ויקרא בו או יתפלל, וה"ה על פה אסור לקרות, אא"כ לכבוד המת כמו שנתבאר, והטעם משום לועג לרש, וכפי שכתב (שם סי' שד"מ) "מותר לומר פסוקים ודרשה לכבוד המת בתוך ד"א, או בביה"ק". לכן נהגו יראים ושלמים לומר קודם, שלומדים לכבוד ולעי"נ הנפטרים ושבזכות לימוד זה ימשך נחת רוח לכל הצדיקים הקבורים פה. והטור כתב בשם רבינו האי, ד"ת אפי' חוץ לד"א אסור. וכתב הט"ז שמעתי מהרבה גדולים שהיו מקפידים ע"ז, ולדעת המרדכי כל אותו החדר שהמת שם וה"ה המצבה חשוב כד' אמות. וכ"פ הב"ח וסיים וז"ל "ודבריו של מת מותר אפי' בד"ת, אפי' תוך ד' אמות, ללמוד תורת הצדיק על קברו". וכ"פ הש"ך.

המנהג ללמוד מתורת הצדיק על קברו נראה שהוא קדום ומצאנו סמך בהרבה מקומות בדברי רבותינו וכנזכר בפסיקתא (רבתי פס' זכור) "אם היה עובר בין הקברות והיה יודע שצדיק קבור שם, צריך להזכירו במעשיו". וכתב הרד"ל בהגהותיו "מכאן מקור המנהג לקרות ע"ק הצדיקים פסוקים ומאמרים מענינו של אותו צדיק". המקור בתלמוד הוא במסכת יבמות (צז.) "אר"י משום רשב"י כל ת"ח שאומרים דבר שמועה מפיו בעוה"ז, שפתותיו דובבות בקבר". אלא שאין המדובר דוקא על מצבתו אלא גם בכל מקום, ומ"מ למדנו שיש נחת רוח גדולה למת שמזכירים דבריו ומכ"ש אם נמצאים ליד ציונו, כי גם שם הם יושבים ועוסקים בתורה כנזכר בזוהר (פרשת וישב קפה:) "אורייתא לא אתנשי מדמיכי עפרא וכו', כולהון עיילין במעוהי מתקנן, ואורייתא תמלל ביה". וכתב הרב מעבר יבק "לאחר מיתה המלאך מהלל למעלה באותו הקול עצמו שהצדיק היה רגיל בו, כדי שיזכור הקב"ה זכותו לו ולדורו ולזרעו, כי אפי' אחר המות הצדיק משבח ומהלל, לא לבד נר"ן, ברם קלוסו עולה מהעולם התחתון ע"י מלאך מזלו על העצמות, כדכתיב כל עצמותי וגו'". וכן הוא בזוהר (תרומה קמא.) ועוד אמרו שם כי לנשמות יש להם ספרים ערוכים על השלחן, וכמו שרגילים בחייהם ללמוד כן לומדים במותם. ובספר חסידים (סי' רכד) כתב "וכל האומר דבר שמועה מפיהם, הם מתפללים עליו שם, ומליצים טובה עליו". הרי בפירוש שיש להם נחת רוח גדולה כפי שכתב גם המהרש"א "שפתותיו של אומרו דובבות בקבר, כי ד"ת שהיה מחדש בהיותו בחייו מחיים אותו חיי שעה בקבר". וכ"כ הגאון הרי"ח טוב ונכון ללמוד וכו' ולספר בשבחיו, כדי לעורר זכות תורתו ומעשיו הטובים שימליצו טוב בעדינו. ובליקוטי הלכות למוהר"ן כתב "ובא"י נוהגין שע"כ קבר של כל תנא או נביא אומרים פסוקים או מאמרים של אותו הנביא או התנא, כי שם מסוגל מאוד ללמוד תורתם הקדושה.

ועי' בספר יחוס הצדיקים (אותו מזכיר מהרח"ו בשם האר"י בשע"ה בשם ספר היחוס) שהביא הלימוד המיוחד לכל קבר וקבר של צדיק, והגה"צ רבי סלמאן מוצפי זצ"ל נהג להזהיר ללמוד לפחות חצי שעה ד"ת בעיון ובהבנה ואם אפשר של הצדיק עצמו יותר טוב ורק אח"כ היה פותח בתפלות לשלום ישראל ופדות השכינה, כמובא בשמו בספר שפתי צדיקים (עמ' 17).