מצוות צריכות כוונה חלק ב

1. נחלקו הפוסקים האם מרן הכריע כן מחמת ודאי או מחמת ספק, ונפק"מ אם מסופק אם כיון או לא, האם צריך לעשות המצווה שוב. בפוסקים מבואר דלהפמ"ג (בפתיחה כוללת, הלכות ברכות השחר בד"ה עוד ראיתי) שנסתפק בזה בדעת השו"ע, וכן הובא בהגהות הרעק"א לשו"ע (סק"ג) דההכרעה כמאן דאמר מצוות צריכות כוונה אינה אלא מתורת ספק, ולעומת זאת הא"ר (סוף סי' ריג) נקט דמרן פסק כן מחמת ודאי, וכן נראה מדברי הגר"א (סי' ס' סק"ט)  ומשנ"ב בביאור הלכה (סי' ס' ד"ה וכן הלכה) פסק כהגר"א וא"ר.
2. יש אומרים דמה שאמרו מצוות צריכות כוונה אינו אלא מדרבנן, אבל מן התורה יוצא ידי חובה גם אם לא כיון לשם מצוה. ויש אומרים שדין זה הוא מן התורה, ואם לא כיון בעשיית המצוה לא יצא ידי חובה מן התורה. נחלקו לשיטת הסוברים דמצוות צריכות כוונה אי הוי דין דאורייתא או מדרבנן, דבשו"ת קול אליהו (ח"א חאו"ח סי' לד) נקט דהוי דרבנן, וכ"פ בפתח הדביר (סי' ס'), ובשו"ת האלף לך שלמה (חאו"ח סי' שע) נקט דהוי דאורייתא, וכ"פ בשו"ת מהר"ם שיק (חיו"ד סוף סי' עד) ובשו"ת יביע אומר (חלק ג - אורח חיים סימן לב אות ב') הביא דלפשטות פי' רשב"ם (פסחים קיד:) מצות צריכות כוונה מן התורה. ושכן כתבו הרבה אחרונים להוכיח כן מדברי רשב"ם. ומהם העה"ש (בקונט' ספר הזכרון מע' מ אות כא). ובשו"ת יהודה יעלה אסאד (חאו"ח סי' קעג). והמשנ"ב בבאה"ל (סי' ס ס"ד). [ושכן ד' הלבוש והאחרונים]. ונפק"מ אם הוי מדאורייתא או מדרבנן במקום שמסתפק אם כיון ליבו, דאם הוי ספק דאורייתא, נקטינן לחומרא וצריך שוב לקרוא שמע, ואם הוי דרבנן הוי ספק דרבנן.
3. אם מסתפק אם כיון ליבו, מעיקר הדין יצא ידי חובתו ואינו צריך לשוב ולקיים המצווה שוב, ומ"מ אם אפשר הדבר טוב שיחזור ויקיים המצווה, בלא ברכה. הנה בשו"ת חזון עובדיה (חלק ב' סי' כט) והכריע (שם עמ' תקסא) דאפי' אם נאמר שמרן השו"ע הכריע דמצוות צריכות כוונה מחמת ודאי, מ"מ אם מסתפק אם כיוון יכול לצרף לספק ספיקא דשמא כיון, ושמא הלכה כדברי האומרים שצריכות כוונה היינו מדרבנן, ומ"מ ראוי לחזור ולעשות המצווה בלא ברכה, דלעניין הברכה הוי ספק ברכות להקל, ועי' עוד בהלכה ברורה (סי' ס' סעי' ד'), ובילקוט יוסף (סי' ס' בדין כוונה במצוות).

ועי' כה"ח (סי' ס' אות י') שהביא בשם רבינו האריז"ל (בספר עץ חיים שער מ' פ"ב) דמצווה בלא כוונה כגוף בלא נשמה, וכתבו שם האחרונים דיש ב' סוגי כוונות, האחד, כוונת הלב למצווה עצמה, והשני כוונה לצאת בה, דהיינו שיכוין לקיים בזה כאשר ציוה ה'. וכן מובא שם (שער מט פ"ה) לא נתן הקב"ה תורה ומצוות לישראל אלא לברר ולצרף ולהסיר הסיגים מן הכסף שם לבוש הנשמה, וע"י כוונת האדם בתורה ובמצוות נגמר לבוש הנשמה.

1. אף במצוות דרבנן לכתחלה צריך לכוין לצאת ידי חובת המצוה. ומכל מקום בדיעבד אם לא כיוון במצוות דרבנן, יצא. מצוות דרבנן כגון הדלקת נרות חנוכה ונטילת ידיים וכדו', נחלקו האם בעינן כוונה, דלהרדב"ז (ח"א סי' כ') ומשפט צדק (ח"ב סי' ס"ב) וכנה"ג (הגה"ט סוס"י תקפט) ומג"א (סק"ג) במצוות דרבנן אין צריך כוונה, וכך למד הפר"ח (סי' תפט אות ד') דכן הוא דעת מרן, אמנם הפר"ח עצמו חולק על מרן וסובר דאף במצוות דרבנן בעי כוונה, ובספר מקראי קודש (למהרח"א) ס"ל דדעת מרן עצמו דבעי כוונה אף במצוות דרבנן, והביאו הברכ"י (סי' תפט סקי"ג), ולהלכה לכתחילה צריך לכוין לצאת ידי חובת המצוה, ובדיעבד שלא כיון יצא, וכ"פ בילקוט יוסף (שם אות ג')