מצוות צריכות כוונה חלק א

1. מצוות צריכות כוונה, והיינו שיש לכוין בעשיית המצוה שכוונתו לצאת ידי חובת המצוה. ויש מי שאומר שאם קרא קריאת שמע בסדר התפלה, או אכל מצה, או קידש, או נטל לולב ותקע בשופר, וכדו', אף על פי שלא כיון לצאת, יצא, שהרי משום זה עושה כל הנ"ל, כדי לצאת אף שלא כיון להדיא. ועל זה סמכו רבים אף לכתחלה שאינם מכוונים בפירוש בעת התפלה וקריאת שמע וקידוש לשם מצוה. ומכל מקום ראוי ונכון מאד לכוין בכל מצוה ומצוה בפירוש בעת שמקיים המצוה, שהוא מכוין לשם קיום המצוה.  במשנה ברכות (יג.) היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא, אם כיוון ליבו יצא, ובגמ' פריך שמע מינה מצוות צריכות כוונה? ומתרצת הגמ' מאי אם כיוון ליבו – לקרות. ופריך לקרות? והא קא קרי? ומשני בקורא להגיה. ופירש"י דהוקשה לגמ' דמשמע מגמ' זו דמצוות צריכות כוונה ואילו בגמ' ר"ה (כח.) איתא שלחו ליה לאבוה דשמואל, כפאוהו ואכל מצה יצא, אמר רבה זאת אומרת התוקע לשיר יצא, אלמא קסבר רבה מצוות אין צריכות כוונה, ולכן תירצה הגמ' דלא בעינן שיכוין לצאת ידי חובת המצוה, אלא סגי בזה שמכוין לקרוא בתורה, ורק כאשר קורא להגיה את הספר דאין לו כוונה כלל אפי' לקריאה אלא רק בודק שאין טעויות, אינו יוצא ידי חובה, אבל אם יש לו כוונה כללית שמתכוין לקרוא בתורה, סגי. ובתוס' (שם ד"ה בקורא להגיה) ביארו באופן שונה, דכאשר קורא להגיה, אינו קורא כפי המסורת של הקריאה אלא קורא ככתבו כדי לדקדק בחסירות ויתירות, וכגון שקורא לטטפת ומזוזת, אבל אם כיון ליבו לקרוא כפי  מסורת הקריאה כנקודותן וכהלכתן יוצא ידי חובה. ונמצא דלפי רש"י ותוס' מצוות אינן צריכות כוונה, וכן דעת הטור (סי' ס'), וכן נראה דעת רבינו יונה (ברכות ז. ד"ה היה קורא) דקורא להגיה פירושו שהיה מגיה ודרך המגיה כשמביט בשני הספרים לתקן מהאחד לחבירו שפעמים מזכיר התיבות והפסוקים כמו שזה ג"כ דרך הסופר, אמנם אם קרא את כל הפרשה מתחילתה ועד סופה, והתכוין לקרוא את כל הפרשה כפי הדין, יצא ידי חובה. אמנם הבה"ג (הלכות ברכות ריש פ"ב ופ"ז, וסוף הלכות ראש השנה לט.) פסק שמצוות צריכות כוונה, דהיינו שיתכוין לצאת בעשיית אותה מצווה, וכן דעת הרא"ש (ר"ה פ"ג סי' יא) דמצוות צריכות כוונה. ושיטת הרמב"ם אינה ברורה דבהלכות שופר (פ"ב ה"ד) פסק דמצוות צריכות כוונה, וכן בהלכות קריאת שמע (פ"ב ה"א) משמע דצריכות כוונה שכתב "הקורא את שמע ולא כיון ליבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל לא יצא ידי חובתו, והשאר אם לא כיון ליבו אפי' היה קורא בתורה כדרכו או מגיה את הפרשיות האלו בעונת קריאה יצא, והוא שכיון ליבו בפסוק ראשון". ואילו בהלכות חמץ ומצה (פ"ו ה",ג) בדין כפאוהו ואכל מצה, נראה שפוסק דמצוות אינן צריכות כוונה. ומרן השו"ע (סי' ס' סעי' ד', וסי' תקפט סעי' ח', ובסי' תקצ בב"י) פסק כמ"ד מצוות צריכות כוונה.
2. מחמת כן נוהגים לומר לשם יחוד לפני כל מצוה ומצוה ומעיקר הדין אין צריך לומר כן, מפני שאין צריך להוציא בשפתיו בפירוש שבא לקיים המצווה, ודי בכך שמכוין במחשבתו שמכוין לשם מצוה, ובפרט במצוה שמברכים עליה קודם עשייתה שבודאי הברכה היא גם כוונת המצווה, ומ"מ ראוי לומר לשם יחוד. כן כתב מרן הגרע"י בשו"ת חזון עובדיה (חלק א' כרך ב' סי' כט עמ' תקסז) והביא בשם ערוך השלחן (סימן ס' סעיף ח'). שכתב שאפילו לענין כתיבת ספר תורה יש אומרים דבדיעבד סגי במחשבה לשמה, וכל שכן לגבי דין מצות צריכות כוונה, שרבים מהפוסקים סבירא להו דמצות אינן צריכות כוונה, ובודאי דבמחשבה בעלמא די. וכתב שם, והדבר ברור שכל מצוה שיש עליה ברכה, הברכה היא הכוונה היותר חשובה והמוכיחה שהוא עושה לשם מצוה. וכמו שכתב בחידושים מהריטב"א לפסחים (ז ב) וז"ל: והטעם שאמרו חז"ל כל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן, כדי שיתקדש בברכה, ויגלה דעתו ויודיע שהוא עושה מפני מצות השי"ת, ועוד כי הברכות הן מעבודת הנפש, וראוי להקדים עבודת הנפש למעלה מהמצוה שהיא עבודת הגוף. ע"כ. וכן כתב בשו"ת נודע ביהודה (חלק יורה דעה סימן צג) שהברכה היא התעוררות הדבור והמחשבה, ולכן כל מצוה שיש ברכה לפניה, אין צריך לומר שום דבר לפני המצוה, רק הברכה היא כוונת המצוה, וכל מצוה שאין ברכה לפניה אני נוהג לומר בפי, הנני עושה דבר זה לקיים מצות בוראי. ע"כ. וכן כתבו עוד אחרונים. וכ"פ בילקוט יוסף (שם אות ה'), ומ"מ מידת חסידות לומר לשם יחוד קודם כל מצוה, וכ"פ בהלכה ברורה (סי' ס' אות יא) כמ"ש בכה"ח (סקי"א) שהביא הא דמובא בשער רוח הקודש (דף יב) שקודם שהאדם יעשה איזה מצוה או צדקה יאמר לייחדא שמא דקוב"ה ושכינתיה בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו בשם כל ישראל, ויכוין לחבר שם י"ה שהם דחילו ורחימו עם ו"ה שהם קוב"ה ושכינתיה, ויעשה כן קודם כל מצווה ותפילה.