הלכות בציעת הפת אחר הקידוש חלק ב

1. עיקר מצוות לחם משנה הוא בככרות שלמים, ולכן יש להקפיד לכתחילה שלא יסיר את התוית הדבוקה בלחם, אלא אחר בציעתו, כדי שהלחם יהיה שלם בשעת ברכה, אמנם אם אין לו פת שלימה אינו מעכב בדיעבד. פסק הרמ"א דבעינן שיהיה שתי הככרות שלימות, אמנם מרן הגרע"י (חזו"ע שבת ב' עמ' קפג) נקט דאין זה חיוב גמור, אלא רק למצוה ולא לעיכובא, דהא דבר זה לא הוזכר בראשונים ואחרונים, ואף הרמ"א לא הביא דין זה בדרכי משה, אלא רק בהגהת השו"ע הוסיף את תיבת "שלימות" לומר דאינו אלא מצוה מן המובחר ואינו מעכב, ולכן אם אין לו פת שלימה ללחם משנה, אינו מעכב, וכן כתב בשו"ת באר משה (ח"ה סי' מה). ועי' במנחת יעקב (סולת למנחה תשובה יב) כתב שכיון שמצוות לחם משנה אינה אלא מדרבנן, נראה שגם כשיש לו ככר ומחצה, שתי ככרות מיקרי, כמו שאמרו בברכות (ג:). ואמנם בשו"ת חתם סופר (חאו"ח סי' מו) חלק על דבריו, אבל לענייננו כאשר אין לו לחם שלם, יכול לסמוך על דעה זו בשעת הדחק. אמנם לכתחילה בודאי שיש להקפיד על לחם שלם, ולכן כתב בילקוט יוסף (עמ' תתטז) שלכתחילה יקפיד שלא להסיר את התוית המודבקת על הלחם עד אחר הבציעה.
2. צריך שיקרמו פני החלה בתנור, ולכן חלה שלא קרמו פניה, אינה יכולה להצטרף ללחם משנה. כן פסק בכה"ח (סי' רעד סק"ז) דבעינן שיהיו דומיא דלחמי תודה.
3. חלות שנאפו ונדבקו זו בזו, אין זה נקרא חסרון בחלה וחלה זו נקראת שלימה, אפי' אם ניכר מקום הדיבוק בין החלות. כ"כ בשו"ת באר משה (ח"ו סי' עו). ועי' כה"ח (סק"ט) שפעמים שחלה אחת נקרעת ונשאר מהשיריים שלה על החלה השניה וצריך להסירם קודם ברכת המוציא, כדי שהלחם יראה שלם ולא פרוס.
4. אם אין לו לחם משנה ורוצה לצרף עוגה (פת הבאה בכיסנין) ללחם משנה, יכול לעשות כן. עי' שבמשנ"ב (סי' קסח סקל"ד) שכתב בשם דרכ"מ שאין להניח ללחם משנה פת הבאה בכיסנין, אמנם בשערי תשובה (סק"א) כתב שאם קובע עליו סעודה מהני, וכ"כ התוספת שבת דאם קובע סעודתו עליה יכול לצרפה ללחם משנה, ומה שכתב הט"ז (סי' קסח סק"ז) שבעיסה כזו אינו יוצא ידי חובת לחם משנה, היינו אם רק הניחה ללחם משנה ואינו בוצע ממנה, שכיון שאינו בוצע ממנה אינו יוצא בה, דמסתמא לא מיקרי לחם כיון שאין דרך לקבוע עליה, אבל אם בוצע עליה ורוצה לאכול ממנה עם שאר דברים הבאים בתוך הסעודה, שפיר מיקרי קובע עליה ויוצא בה. והביאו כה"ח (סק"ו) והוסיף דבודאי אם יש לו כיכר לחם אחר, עדיף שלא לצרף העוגה ללחם משנה, ואם אין לו פת אחרת יצרפו, דאם לא יועיל לא יזיק. ובקיצור שלחן ערוך (סי' פב סעי' ה') כתב דאפי' אין מסתפק ממנה מהני, כיון שיכול לקבוע על זה סעודה. וכ"כ מרן הגרע"י בחזו"ע (שבת ב' עמ' קפה) והוסיף עוד שאפשר שאף הט"ז לא החמיר אלא לשיטתיה שחיוב לחם משנה הוא מן התורה, אבל לדידן דלא הוי אלא מדרבנן, אין להחמיר, ולכן כשאין לו אלא ככר לחם אחת, שפיר דמי לצרף עמה פת הבאה בכסנין. ועי' בזה מחב"ר (סק"א).
5. מותר לצרף מצה ללחם משנה בערב פסח שחל להיות בשבת, שהרי אינו צריך לבצוע משתי הככרות, והמצה הלא מותרת בטלטול לפי שראויה לקטנים שאינם מבינים בסיפור יציאת מצרים, אבל מצה שמורה המיוחדת לליל הסדר לצאת בה ידי חובה, שאדם מקפיד שלא לתת ממנה לתינוקות לפני הפסח, הרי היא מוקצה ואסור לטלטלה. כן פסק בשו"ת חזון עובדיה (פסח ח"ב עמ' רסו).
6. צנימים שנעשו מפרוסות לחם שאחר שנפרסו הכניסו אותם שוב לתנור ונתקשו, לכתחילה אין לצרפם ללחם משנה, וכשאין לו לחם אחר יכול לצרפם. עי' בשו"ת שאלי ציון (סי' ט') שכתב שאפשר לצרף ללחם משנה צנימים, ובשמירת שבת כהלכתה (פנ"ה סעי' טו) בשם הגרש"ז אויערבך אוסר מפני שניכר הדבר לכל שהם פרוסות מלחם אפוי. אמנם מרן הגרע"י (שם עמ' קפז) נקט שבזה שהכניסם לתנור ונאפו פעם שניה חשיב באופן כזה לחם שלם הראוי ללחם משנה, ועי' באור תורה (אדר תשל"ז סי' קח) שכתב הג"ר שריה דבילצקי שליט"א שאם נשבר הככר לחם משנה, יוכל להחזירו לתנור ולאפות המקום ההוא כדי שלא יתראה כפרוס ושפיר דמי.
7. חלה שנחתכה יחברנה בקיסם. כן פסק המשנ"ב (סי' קסח סק"ח - ט) ועי' כה"ח (סי' רעד סק"י) שההגדרה של לחם חתוך היינו כשאוחז הפרוסה אין הכיכר עולה עימו, אך אם הכיכר עולה עימו אף שחתוך מעט מיקרי שלם.
8. יכוין במצוות לחם משנה לכפר על מכירת יוסף, כי הגלות שאנו בו הוא על זה. כן כתב בספר רוח חיים (סק"א) וכתב שיש רמז בזה בפסוק "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך" שכ"ם ראשי תיבות ש'בת כ'יכרות מ'כפרין, או ש'תי כ'יכרות מ'כפרין, שמכרו את יוסף בשתי ככרות לחם.
9. מי שאפה פת שלימה לצורך קיום מצות לחם משנה, ושכח להפריש ממנה חלה, מותר להפריש עליה חלה בין השמשות, אבל בשבת אסור להפריש ממנה חלה. כן פסק בקצות השלחן (סי' עה, בדי השולחן סק"ו) שמותר להפריש חלה בין השמשות.
10. מי שיש לו שני מיני פת, המין האחד יש לו טעם חשוב מאד, שעשוי מחיטים שמנים וטובים, אך מראהו לא טוב כ"כ כי הוא מושחר, ומין השני מראהו טוב מאד, אך טעמו אינו חשוב, עד שיש בו טעם חמוץ לפי שנתחמצה העיסה הרבה, אותו המין שיש לו טעם חשוב ומשובח הוא עדיף יותר לבצוע עליו בסעודת שבת, אע"פ שאין מראהו טוב כ"כ. (שו"ת תורה לשמה).