הלכות בציעת הפת אחר הקידוש חלק א

1. מעיקר הדין אין חיוב לבצוע על שתי כיכרות אלא מספיק לבצוע על חלה אחת מבין השתיים, והמחמיר תבא עליו ברכה, אבל אם בוצע מב' הכיכרות צריך לאכול משתיהן, ולכן עצה טובה לעשות ג' חלות גדולות וג' חלות קטנות ובכל סעודה יקח אחת גדולה ואחת קטנה ויבצע על שתיהן. כן איתא בגמ' בברכות (לט:) "ר' זירא בצע אכולה שירותא, א"ל רבינא לרב אשי והא מתחזי כרעבתנותא? א"ל כיון דבכל יומא לא עביד הכי והאידנא קא עביד, לא מתחזי כרעבתנותא". ונחלקו רש"י ורשב"א מה הפירוש "אכולה שירותא" לרש"י – פרוסה גדולה, להרשב"א בוצע על ב' הכיכרות שבירך עליהם. והרמב"ם והטור נקטו כרש"י וכ"פ מרן (סי' רעד סעי' א') וז"ל "בוצע על שתי כיכרות (שלימות) שאוחז שתיהן בידו ובוצע התחתונה". דהיינו שנקט דלא בעינן לחם משנה אלא לעניין הברכה בלבד, ולא לעניין הבציעה שאין צריך לבצוע משתיהן, וכך ביאר בדעתו המשנ"ב (סק"ד) והטעם דלא נאמר בתורה לחם משנה, אלא לעניין הלקיטה בלבד וסיים המשנ"ב שהעולם נהגו כרש"י. ומאידך הרש"ל והשל"ה החמירו כהרשב"א לבצוע משתיהן יחד, ולכן כתב המשנ"ב פתרון, שיעשה ג' חלות גדולות, וג' חלות קטנות ויבצע על שתיהן ויאכלם. (ועי' בהגהות איש מצליח מס' 10 דבלא שאוכל משתיהן אין עניין לבצוע על שתי הכיכרות), וכ"כ כה"ח (סקט"ז) דראוי להחמיר כב' הפירושים. ודעת רבינו האריז"ל שיש להניח בכל סעודה י"ב כיכרות על השולחן, ולא יפחות מארבע, ויניחם שנים על גבי שנים והביאו היפה ללב (ח"ב סק"ב) ובן איש חי (פרשת וירא סעי' טו). והנה אם חיוב לחם משנה הוא מן התורה, כתב השדי חמד (מערכת ל' כלל ל"ז) שנחלקו האחרונים בדבר, שלדעת המנחת יעקב (סי' יב) הוא חיוב דרבנן, וכן דעת המג"א והתוספת שבת ועוד אחרונים, ומה שלמדו כן מן הכתוב "לחם משנה" אסמכתא בעלמא הוא, ולעומתם מדברי הט"ז (סי' תרעח) מוכח שסובר שהוא חיוב מן התורה. והביאו בחזו"ע (שבת ב' עמ' קפ). ואפי' אם אוכל יותר מג' סעודות, בכל סעודה שמקיים יש לו לבצוע על ב' כיכרות, ומ"מ אם עושה קידוש בבוקר ואוכל עוגות, אין צריך לבצוע על ב' עוגות, אלא יכול לאכול כרגיל, משום שאין אכילה זו אלא אכילת עראי, אמנם אם קובע סעודתו על המזונות באופן שאוכל שיעור קביעות סעודה שמברך המוציא וברכת המזון, יש לו לבצוע על שתי עוגות שלימות. עי' ברמ"א (סי' רצא סעי' ד') שכתב שאפי' אם סועד הרבה פעמים בשבת צריך לבצוע בכל סעודה על שתי כיכרות. וכתב בכה"ח (סקי"ד) שה"ה אם מקדש ביום בשחרית קודם הסעודה הקבועה ואוכל פת כיסנין, שיש לקחת שתים שלימות ולבצוע עליהן. אולם בחזון עובדיה (שבת ב' עמ' קצא) כתב שהאוכל פת כיסנין בשבת אינו צריך לבצוע על שתי עוגות שלימות, כיון שאינו אלא אכילת עראי, ולא חשיב לחם. ומה שיוצא בו ידי חובת קידוש במקום סעודה, הוא משום שאל גרע מרביעית יין, וכן המנהג. אמנם כתב שאם יש לפניו בנקל שתי עוגות, מצוה מן המובחר לקיים אף בהם לחם משנה, וכמו"כ אם קובע סעודתו על המזונות באופן שאוכל ע"ב דרה"ם שחייב לברך המוציא לחם מן הארץ וברכת המזון, באופן זה חייב לעשות על שתי עוגות שלימות ברכת המוציא.
2. בוצע מהחלה העליונה וטוב יותר שיטה מעט את שתי החלות באופן שהחלה העליונה תהיה נוטה לצד ימין, וצריך לאחוז את שתי החלות בעת הבציעה. עי' בכלבו שכתב שיש נוהגים לבצוע התחתון, ואנו נוהגים לבצוע העליון וכ"כ הג"מ. אמנם כתב ב"י דראה גדולים הבוצעים בתחתון ושכן נכון לעשות עפ"י הקבלה, וכ"פ בשו"ע שיבצע התחתון. ובדרכ"מ כתב לחלק בין ליל שבת ליום שבת, או ליל יו"ט, והב"ח תמה על מרן מדוע יבצע התחתונה הלא קיי"ל דאין מעבירין על המצוות, והט"ז כתב מחמת כן שיקרב את הפת התחתונה אליו, ובזה תהיה התחתונה קרובה יותר, והביאו משנ"ב (סק"ה). ורבינו האריז"ל כתב לבצוע על העליונה, וכ"פ כה"ח ואור לציון (ח"ב פכ"א ה"א). ועי' באורל"צ (שם) שמלשון שו"ע שכתב "ובוצע התחתונה" משמע שצריך להיות החלות שוכבות זו על גבי זו, אמנם מלשון שער הכוונות שכתב שצריך לבצוע מהחלה הימנית משמע שהחלות יהיו זו בצד זו, ולכן לצאת ידי כולם יטה מעט את החלות שבאופן זה נחשבות החלות גם זו על גבי זו וגם זו בצד זו. והוכיח כן מהגמ' שבועות (ל:) שכאשר היתה עוברת אשת רבו של רב נחמן בשעה שהיה יושב בדין היה עומד מוטה, ומבארת הגמ' שמצד אחד צריך הדיין לשבת בעת גמר דין, ומצד שני צריך לעמוד בפני אשת רבו דאשת חבר כחבר, ובזה שהיה מוטה ונסמך על דבר אחר, נחשב גם לעומד וגם ליושב, וא"כ ה"ה הכא נחשבות החלות גם לזו על גבי זו וגם לזו בצד זו.
3. ככר לחם קפוא שהוציאוהו מתא ההקפאה של המקרר, אפשר לצרפו לככר לחם אחר ללחם משנה, אם אין לו שני ככרות לחם הראויים לאכילה מיד, וטוב שיאריך בסעודתו עד כדי הפשרת הלחם הקפוא, שלקראת סוף הסעודה יהיה ראוי לאכילה, ואם אפשר בנקל לשאול משכנו לחם הראוי לאכילה, הכי עדיף טפי, אע"פ שעליו להחזיר הלחם לשכנו אחר שבירך עליו. עי' בשבט הלוי (ח"ו סי' לא) שכתב דבעינן שיהא הלחם משנה ראוי לבציעה, ונמצא שקפוא אינו ראוי ללחם משנה. אמנם באור לציון (ח"ב פכ"א ה"ב) נקט דשרי לצרף לחם קפוא ללחם משנה, וכ"כ בשו"ת מנחת יצחק (ח"ט סי' מב) והוכיחו כן מהמשנ"ב (סק"ב) שכתב שאפשר לצרף לחם חרוך ללחם משנה, והכא קיל טפי מלחם חרוך, שהרי אין החלה הקפואה מחוסרת מעשה כלל, אלא עתידה להיות מופשרת מאליה. אמנם מרן הגרע"י ביבי"א (ח"ח חאו"ח סי' לב) ובחזו"ע (שבת ב' עמ' קעט) נוקט שאין להקל בזה לכתחילה אלא רק אם אין אפשרות, ולכן נקט שיאריך בסעודתו עד שהלחם יופשר, או שיקח משכנו לחם והכי עדיף טפי, אע"פ שצריך להחזיר את הלחם אחר הברכה, דהא יוצאים ידי חובה בככר לחם שאול, כמ"ש השדי חמד (שם) והביאו חזו"ע (שם עמ' קפג).
4. לכתחילה צריך שיהא הלחם משנה בשיעור כביצה, ואם אין לו פת אחר סגי בכזית. עי' כה"ח שהביא מחלוקת בדין זה, דלהבית מאיר אפי' בפחות מכזית מהני ללחם משנה, ואילו הפתח הדביר נוקט דבעינן כזית, ובזוהר הקדוש מבואר דבעינן שיהא בלחם משנה שיעור כביצה.