אין קידוש אלא במקום סעודה

1. אין קידוש אלא במקום סעודה, ומ"מ כתבו הגאונים שאם אוכל מעט פת או שתה יין יצא ידי חובת קידוש, ואין צריך דווקא פת, אלא אפי' אם אוכל כזית מיני מזונות או ששותה רביעית יין, נחשב למקום סעודה, אמנם אכילת פירות אינה נחשבת כקביעות מקום לסעודה. בגמ' פסחים (קא.) "דאמר אביי כי הוינן בי מר כי הוי מקדש לן, אמר טעומו מידי דילמא מיעקר שרגא..." דהא דאמר טעומו מידי ביארו הרא"ש והתוס' דהיינו טעימת לחם דווקא, ויש שדייקו מדברי התוס' והרא,,ש שאם לא אכל לחם לא יצא ידי חובת קידוש, וכתב ב"י דאין לדייק מדברי הרא"ש והתוס' שצריך דווקא פת, משום דאפשר דמדין קידוש במקום סעודה יוצאים ידי חובה, אלא שמדין ג' סעודות שבת לא יוצאים אלא בפת, ועל זה אמר להם טעומו מידי. ולכן אם שתה כוס יין נמי נקרא מקום סעודה, וה"ה אם אכל פת הבאה בכיסנין נמי הוי קידוש במקום סעודה ואין צורך דווקא בפת. וכ"פ מרן השו"ע (סי' רעג סעי' ה') דעל ידי אכילת דבר מועט או שתיית רביעית הוי מקום סעודה, ודייק המשנ"ב (סקכ"ב) שמרן כאן פסק כשיטת הרמב"ם שאינו יכול  לברך ברכה אחרונה על היין אלא א"כ שתה רביעית, ודלא כהראב"ד דס"ל שסגי בכזית, (ובסי' קצ פסק מרן שיש לחוש לדעת הראב"ד ולכן פסק דישתה או פחות מכזית, או רביעית), אמנם עי' פמ"ג שמבאר דאף אי נימא שלעניין ברכה אחרונה חיישינן לדעת הראב"ד שאם שתה כזית צריך לברך, מ"מ לעניין שייחשב מקום סעודה, לכו"ע בעינן רביעית דווקא, וממילא אין ראיה מכאן שמרן פסק כהרמב"ם. ולעניין אכילת פת הבאה בכיסנין עי' בשלטי גיבורים (פסחים כ. בדפי הרי"ף אות א') שכתב בשם ריא"ז שאם היה רוצה לאכול מיני מגדים בבית אחד, ועוד היה רוצה לאכול עיקר סעודתו בבית אחר, מקדש במקום שאוכל אכילה ראשונה. ובמשנ"ב (סקכ"ו) הבין שמיני מגדים היינו פירות, שיכול לאכול פירות בתור קביעות סעודה, אמנם מכיון שהטור והשו"ע נוקטים דאין נקרא מקום סעודה, אלא דווקא במזונות לכן כתב שאין להקל בזה כלל, אלא אם הוא חולה או חלוש יכול לסמוך על השל"ג בקידוש הבוקר אבל לא בקידוש הלילה. אמנם בפתח הדביר (סק"ג) בשם מהרש"ו (בקונטרס חיים שנים ישלם) כתב שמ"ש השל"ג "מיני מגדים" היינו מיני כעכים שברכתם מזונות, ולמד אף בדעת השל"ג דאין מועילה אכילת פירות כלל. ועי' בפמ"ג (א"א סקי"א) שכתב שאם אכל תמרים יש לומר שיצא ידי חובת קידוש במקום סעודה, כמו שאמרו בברכות (יב.) שהתמרים מיזן זייני. וכתב על זה מרן הגרע"י (יביע אומר ח"ז חאו"ח סי' לה אות ג' וחזון עובדיה שבת ב' עמ' קמג בסופו) שאין לסמוך על זה להלכה שהרי כתבו הגאונים דווקא לחם ויין.
2. שיעור השתיה להיחשב כמקום סעודה הוא אפי' אם שותה רביעית אחת, ואין צריך לשתות פעמיים רביעית. עי' במשנ"ב (סקכ"ז) שכתב בשם י"א (הלבוש ועוד) דמלבד הרביעית ששותה לקידוש, צריך לשתות רביעית נוספת, והכריע שבקידוש של שחרית יש לסמוך על המקילים אם אין לו יין כל כך, אבל בקידוש הלילה, אין להקל בזה, ואפי' אם ישתה עוד כוס בלילה מלבד זה, גם כן יש לעיין אם נסמוך על זה, מכיון שיש לדעת רעק"א והתוספת שבת שנקטו דאין מועיל בקידוש הלילה שתיית יין בלא אכילה, ומשמע מדבריו דבקידוש הלילה אינו מיקל כלל על ידי שתיית יין, אפי' אם ישתה ב' רביעיות. ועי' עוד בגדולות אלישע (סי' רפט סק"א) שמבואר מדבריו שביום אפי' חומרא ליכא, ובשתיית רביעית יין חשיב קידוש במקום סעודה. ובבן איש חי (ש"ב בראשית אות ו') כתב שאין לסמוך על סברא זו אלא במקום הצורך, ומ"מ סיים שהמנהג בבגדאד שהמוהל מברך על הכוס ושותה ממנו רביעית, ומכוין לצאת בזה ידי חובת קידוש, וכה"ח (סקל"ח) בשם הברכ"י כתב שאפי' אם יש לו עוד יין, ואפי' בקידוש הלילה, אנו סומכים בשתיית רביעית אחת ואין צריך לשתות ב' רביעיות, וכן פסק באור לציון (ח"ב פ"כ הכ"ו), וכ"פ מרן הגרע"י ביבי"א (ח"ב חאו"ח סי' יט אות י') בשם הרב פרי האדמה שכך הוא מנהג ירושלים דסגי ברביעית אחת. ואף אם שתה רביעית מיץ ענבים נקרא מקום סעודה ואין צריך לעניין זה דווקא יין המשכר. כן כתב מרן הגרע"י (חזו"ע שבת ב' עמ' קמב) דכיון שהוקבע לו ברכה בפנ"ע, וכיון שהסברא ששתיית יין מועילה היא משום דיין מיסעד סעיד, א"כ סברא זו שייכת גם במיץ ענבים.
3. אף אם אוכל תבשיל של חמשת מיני דגן כגון קוגל או אטריות, נחשב הדבר לקביעות סעודה, ומ"מ באכילת אורז אינו יוצא ידי חובה. עי' בשו"ת אז נדברו (ח"ח סי' לא) שנקט שאינו יוצא ידי חובה באכילת קוגל, וטעמו כיון דהוי מבושל וא"א לקבוע עליו סעודה (שאפי' אם אכל הרבה מהם אינו מברך ברכת המזון), א"כ אין יוצאים בו ידי חובה של קביעות סעודה, אמנם הביא בשם המג"א שאף בתבשיל של דגן מיקרי מקום סעודה דהא ברכתו מזונות ונקרא מזון וחשוב יותר מן היין. וכ"פ בשו"ת אור לציון (פ"כ הכ"ח). וכ"פ מרן הגרע"י (יביע אומר ח"ז חאו"ח סי' לה, וחזו"ע שבת ח"ב עמ' קמא) ומ"מ כתב באכילת אורז אין זה נחשב למקום סעודה, ואע"פ שמברך עליו מזונות, כיון שאינו בכלל חמשת מיני דגן לא מיקרי סעודה.
4. ומ"מ בקידוש הבוקר טוב וראוי להנהיג עצמו שאפי' אם עשה קידוש בבית הכנסת על מיני מזונות, יחזור בביתו לקדש קודם הסעודה העיקרית, מכיון שמברך בורא פרי הגפן בלבד אין כאן חשש ברכה לבטלה, וזוכה בזה לקידוש במקום הסעודה הקבועה. כן כתב בחסד לאלפים (סעי' ד') שגם אם שתה רביעית יין או אכל כזית עוגה בבוקר, טוב לחזור ולקדש על שולחנו, שיהא הקידוש במקום הסעודה העיקרית. ומנהג אנשי מעשה שתיכף צאתם מבית הכנסת, זריזין מקדימין למצוות, ומקדשים על שלחנם ואוכלים סעודת שחרית ואין טועמים שום דבר מקודם, זוהי דרך ישרה.
5. כשהולכים לבית חתן לומר מזל טוב וכדומה, ועושים קידוש ויש שם מיני תרגימא ואין מזונות, לכתחילה אין לאכול שם כלל, אלא אם כן ישתה יין, ומ"מ אין למחות ביד המקילים. עי' במשנ"ב (סקכ"ו) דכשהולכים לבית חתן או מילה ואין שם כיסנין אחר קידוש רק מיני מגדים, אין לו לטעום שם כלל, דאין שתיית המקדש מועילה אלא רק לעצמו ולא לאחרים. ומרן הגרע"י ביביע אומר (ח"ב חאו"ח סי' יט) כתב שאין למחות ביד המקילים מכמה טעמים: א) יש מחלוקת הרמב"ם והראב"ד האם גם בקידוש הבוקר אסור לטעום לפני הקידוש, דשיטת הראב"ד שיכול לטעום בלא קידוש, ואף שמרן פסק כדעת הרמב"ם, מ"מ מצרפים דעת הראב"ד לספק. ב) המהר"י כולי (המגיה לספר משנה למלך) בספר מעם לועז כתב דסגי בזה שהמקדש שותה רביעית עבור כולם, והביא ראיה מהב"י (סי' קסז) דאם דברו המסובים אחר שבירך הבוצע ואחר שטעם א"צ לחזור ולברך, וכתב הרמ"א שכן משמע מהרוקח שהתיר, ודמי לכוס של ברכה שטועם המקדש בלבד ומוציא את כולם ידי חובה. ג) עפ"י השל"ג הנ"ל דבאכילת פירות הוי קידוש במקום סעודה. ועי' בברכ"י (סק"א) שודאי אשר נגע אלוקים בליבו, אם ימצא ביום השבת בסעודת חתן שיש רק מיני מתיקה, לא יטעם שם מידי כלל. ולכן פסק מרן הגרע"י (הנ"ל והובא בחזון עובדיה שבת ב' עמ' קסב) דודאי שהצנועים מושכים את ידיהם, אבל אין למחות במקילים ביד חזקה.