אמירה לגוי חלק ג

במקום שיש גוי מיוחד לשבת, וסיכמו עמו לפני שבת שיקבל סכום כסף מסוים על כל פעולה שעושה לצורך ישראל בשבת, אפשר להקל בזה לספרדים ליהנות ממלאכה אפילו האסורה מהתורה, מכיון שהגוי עושה על דעת עצמו. כ"פ הגר"מ לוי בספרו מנוחת אהבה (ח"א עמוד שפ"ה). ונראה בדעתו שאפילו בבית ישראל, אבל דעת רוב הפוסקים שאף מי שהתיר בכך, התיר רק בבית הגוי ולא בבית ישראל וכן העיר בהלכה ברורה (סימן רע"ו עמוד י"א).

איסור אמירה לגוי שיעשה עבורו מלאכה בשבת, הוא אפילו כשאומר לגוי קודם השבת שיעשה עבורו מלאכה בשבת ואפילו כשהיא אסורה רק מדרבנן (אם לא במקום מצוה שמותר כנ"ל), ואפילו כשאינו צריך לאותה מלאכה אלא לאחר השבת, ואפילו אם עושה הגוי המלאכה בקבלנות, וקבע עם הגוי התשלום עבור עבודתו, אסור לומר לו קודם השבת שיעשה בשבת. כן איתא בהרמב"ם (פ"ו מהלכות שבת ה"א), וכ"פ בשו"ע (בסימן ש"ז ס"ג) וכ"פ בביאור הלכה (סימן ש"ז ד"ה ואפילו). וכן העלה בהלכה ברורה (סימן ש"ז עמוד קמ"ט).

אסור לומר לגוי בשבת שיעשה לו מלאכה אחר השבת, ואפילו אם אומר לו בשבת שיעשה אחר השבת דבר שאסור ליהודי לעשותו מדרבנן, מ"מ מותר לרמוז לגוי בשבת אפילו בדרך ציווי שיעשה מלאכה אחר השבת, ולכן יהודי שצריך לנסוע מיד במוצאי שבת או מוצאי החג, מותר לרמוז לגוי בדרך ציווי בשבת שהוא צריך לנסוע מיד במוצאי שבת, כגון 'למה לא באת במוצאי שבת שעברה לקחת אותי במכוניתך', והגוי יבין לבד שהוא צריך לבוא לקחת אותך ברכב מיד במוצאי שבת. רמ"א (סימן ש"ז סכ"ב) ומשנ"ב (סימן ש"ז ס"ק ט') ובשמירת שבת כהלכתה (ח"א עמוד תפ"ב ותפ"ד) ובהלכה ברורה (סימן ש"ז עמוד קמ"ט).

לבני ספרד; מותר לומר לגוי לעשות מלאכה האסורה מהתורה בבין השמשות בין של ערב שבת ובין של מוצאי שבת. שו"ע (סימן שמ"ב ס"א). ולבני אשכנז; מותר לומר לגוי בבין השמשות של ערב שבת, אך אסור לומר לגוי בבין השמשות של מוצאי שבת. ביאור הלכה (סימן שמ"ב ד"ה בין השמשות). ויש מי שהתיר אף בבין השמשות של מוצאי שבת. שו"ע הגר"ז (סימן שמ"ב אות א').

יש להקל במקום חולי או הפסד כנ"ל לומר לגוי לעשות מלאכה שאינה צריכה לגופה. הבאה"ל (סי' שמ ד"ה וחייב) התיר לומר לגוי לגזוז הציפורניים כדי שהאשה תוכל לטבול, כיון דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה דהא אין כוונתה להתייפות, אלא רק כדי שלא יהיה לה מונע מלטבול, וכ"פ המשנ"ב (שם סק"ג) (ואמנם להלכה נפסק שתאמר לגויה ליטול בשיניה, לחשוש לכתחילה לשיטת הרמב"ם דס"ל מלאכה שאצ"ל הויא דאורייתא, ואם אי אפשר תיטול בכלי). אלא שלעניין דליקה (סי' שלד סעי' כו) אסרו לומר לגוי להדיא אלא רק בדרך רמז "כל המכבה אינו מפסיד" וכתב בשעה"צ (סקנ"ז) "היינו אף למ"ד מלאכה שאצ"ל דרבנן". ובר"ן (סא. ד"ה ובמקום) כתב טעם מדוע לא התירו אמירה להדיא בכיבוי דשאני כיבוי שאם היה צריכה לגופה, הוי דאורייתא, ואין הכל בקיאים אימתי הוי צריכה לגופה, ואף ע"י נכרי אסרו, דמתוך שבהול, עלול לעשות בעצמו, לכן לא התירו אלא ברמיזה. ומזה שהוצרך הר"ן לתת טעם מיוחד מדוע אסרו לומר לגוי לכבות, ולא נקט שיש איסור מצד מלאכה שאצ"ל, משמע דמשאצ"ל מותר על ידי גוי ורק בכיבוי אסרו. ואף שבדף סו. (ד"ה אבל הרמב"ן) הביא הר"ן את שיטת הרמב"ן שאוסר על ידי עכו"ם משאצ"ל, איכא למימר דזוהי שיטת הרמב"ן, וליה לא ס"ל. ונמצא דלשיטת המשנ"ב מותר להגיד לגוי במקום מלאכה שאצ"ל. ובשש"כ (פ"ל סקמ"ו) משמע שאינו מתיר אמירה לעכו"ם במקום משאצ"ל.

ולומר לעכו"ם שיעשה מלאכה כלאחר יד, יש להתיר במקום מצוה, חולי, או צורך. עי' בשש"כ (פ"ל הערה מ"ט) בשם הגרש"ז אויערבך זצ"ל שגוי העושה בשינוי חשיב כשבות דשבות דשרי במקום מצוה. על פי הר"ן שכתב דהא דהתירו למעך הקשקשים בצינור בשבת, משום שעשיית מלאכה דאורייתא בשינוי, קלה יותר מלומר לעכו"ם לעשות מלאכה כדרכו, א"כ כ"ש וק"ו שנתיר שבות של אמירה לגוי שיעשה בשינוי ואף אם אח"כ עשה כדרכו לית לן בה. וכ"כ חזון עובדיה (ח"ג עמוד תנ"ז) כתב שע"י גוי זהו שבות דשבות, ובמקום מצוה מותר, ולכן מותר לומר לגוי להדליק את החשמל במרפקו, במקום מצוה. וכ"כ החיי אדם (כלל פ"ד סימן ג'), וגם המג"א (סימן ש"מ) התיר לומר לגויה ליטול ביד את הציפורניים לצורך טבילת מצוה, דהוי שבות דשבות במקום מצוה, וכ"פ המשנ"ב (סימן ש"מ סק"ג), וכ"כ בפשיטות הגרש"ז אויערבך זצ"ל בספר שלחן שלמה (סימן ש"ז ס"ה).

אמירה לגוי שיאמר לגוי אחר לעשות, יש מקום להקל לצורך מצוה או הפסד מרובה או חולי. כן פסק המשנ"ב (בסי' שז סקכ"ד) והביא מחלוקת אחרונים דלדעת עבודת הגרשוני אסור לעשות כן, כשם שאסרו לומר לעכו"ם לשכור לו פועלים בשבת, והחוות יאיר התיר, והאריך לומר דל"ד לשכירות פועלים והמשנ"ב היקל במקום הפסד גדול. וכ"פ בחזו"ע (ח"ג עמ' תנד הי"א) והלכה ברורה (סי' שז עמ' רלב) ועיין בחזון עובדיה (שם) שהחוות יאיר מתיר גם באופן שהגוי השני יודע כשעושה המלאכה בשביל הישראל. ומ"מ כשהגוי עושה זאת לצורך ישראל אין להקל ליהנות מהדבר בשבת, משום שהאמירה הראשונה לגוי שיאמר לגוי שני התירה לנו את האמירה, אבל לענין הנאה אין היתר, כיון שלצורך היהודי הוא עושה, אבל אם אמר גוי אחד לגוי אחר שידליק את האור, והגוי הראשון שאמר להדליק את האור אין כוונתו לצורך עצמו אלא לצורך היהודי, אלא שהגוי השני שהדליק אינו יודע שכוונת הראשון היא לצורך יהודי, וחושב שכוונתו לצורך עצמו, יש להקל להשתמש באור זה בשבת, שהרי הגוי שהדליק את האור כוונתו היתה לצורך גוי, ואינו יודע שהדליק לצורך יהודי, וגוי שהדליק בשבת לצורך עצמו או לצורך גוי אחר, מותר ליהנות מאותו אור בשבת, כמבואר בפרי מגדים (משב"ז סימן רע"ו בסוף הסימן) וכ"פ בהלכה ברורה (סימן ש"ז עמוד רל"ו).