אמירה לגוי חלק ב

1. כלל בידינו שכל מקום שהתירו אמירה לגוי, התירו אף ליהנות ממעשה הגוי, ואין בעיה מצד מראית העין, אמנם במקום שהתירו רק לרמוז לגוי, או כשעושה הגוי מעצמו יש לדון בכל מקרה לגופו אם להתירו בהנאה אם לאו, וכן אם יש בעיה של מראית העין. וראשית כל נדון באופנים שהותרו באמירה לגוי:
2. כל מקום שהמעשה אינו כרוך באיסור תורה אלא באיסור דרבנן, ואיסור אמירה לגוי נחשב גם לאיסור מדרבנן, נחשב הדבר לשבות דשבות, שהתירו לומר לגוי לעשותו במקום שיש חולה (שאין בו סכנה) או מקום מצוה, או מקום צורך גדול דהיינו שיש לו הפסד מרובה, אבל אם אין חולה, מצוה או צורך גדול אסור לומר לגוי לעשותו. נחלקו הפוסקים האם התירו באמירה לגוי כל שבות דשבות, או רק שבות דמילה. דלהתוספות (גיטין ח: ד"ה אע"ג), הרשב"א (שבת ק"ל.) והטור (סימן של"ח) מותר לומר לגוי לעשות רק איסורי דרבנן בדברים הקשורים לברית מילה, מכיון שמילה דוחה שבת, או יישוב ארץ ישראל שדוחה שבת, אבל לא בשאר המצוות. ודעת הרי"ף (שבת נ"ה:) והרמב"ם (פ"ו מהלכות שבת הלכה ט' וי') שמותר לומר לגוי לעשות איסורי דרבנן לצורך חולה, מצוה או לצורך גדול, אבל אין היתר לומר לגוי לעשות מלאכה האסורה מהתורה, שלא התירו אלא שבות דשבות ולא שבות אחד. ודעת בעל העיטור (הלכות מילה מ"ט) מותר לומר לגוי לעשות אף מלאכה דאורייתא, אם היא לצורך מצוה, ולאו דוקא לצורך מילה, וכתב שכן דעת בה"ג (הלכות מילה כ"ג). ולהלכה מרן השו"ע (סימן ש"ז ס"ה) סתם תחילה כדברי הרמב"ם וסיעתו, שיש להתיר אמירה לגוי לעשות מלאכה דרבנן אף לצורך שאר מצוות כגון מצות עונג שבת וכדו', ובמקום חולי, או צורך גדול (דהיינו שיש לו הפסד מרובה כמ,,ש המשנ"ב שם (ס"ק כ"ב)), או כאשר מזדמנים אורחים בלתי צפויים כמ,,ש הרמ"א (סימן של"ג ס"א), וכ"פ בשמירת שבת כהלכתה (ח"א עמוד תפ"ו), וכ"כ כף החיים (סימן שמ"ב אות י') שכל שבות שהתירו משום צורך מצוה, שרי נמי לצורך אורחים. והוא הדין גם אם בדיעבד כבר הזמין אורחים, שזה נחשב כמצוה. ואח"כ העתיק את שיטת התוספות וסיעתו בתור יש אוסרין. וכיון שקיי"ל סתם ויש, הלכה כסתם, נמצא שהשו"ע פסק כשיטת הרמב"ם. אולם הרמ"א (בדרכי משה סימן רע"ו) הביא דברי הר"ן בשם בעל העיטור שהתיר לומר לגוי להדליק לו נר לסעודת שבת, ומשום דסבירא ליה דשבות במקום מצוה מותר אפילו במלאכה מדאורייתא, וכתב על זה הרמ"א (סימן רע"ו ס"ב) שע"פ דברי העיטור נהגו רבים להקל בדבר לצוות לגוים להדליק נרות לצורך סעודה, בפרט בסעודת חתן או מילה, ואין מוחה בידם, ומ"מ כתב הרמ"א שיש להחמיר במקום שאין צורך גדול. אולם רבותינו האחרונים פסקו בזה דלא כהרמ"א ופסקו שיש להחמיר אף במקום צורך, כ,,כ האליה רבה (ס"ק י"ב) בשם השל"ה (מסכת שבת נר מצוה ד"ה אם כבה) והחמיר בשבות של אמירה לגוי בדאורייתא אך לצורך מצוה ואף בצורך גדול, וכ"פ בשו"ע הגר"ז (סימן רע"ו סעיף ח') שאין להקל לומר לגוי להדליק כלל לצורך סעודת שבת אפילו לצורך גדול ואפילו יושב בחושך, אלא שאין למחות במקילין שמוטב שיהיו שוגגין. וכן דעת המשנ"ב (סימן ש"ז ס"ק כ"א וכ"ד), אלא שכתב שבמצות מילה וכן במקום חולי ממש כגון שנפל למשכב או שחלה כל גופו, יש לסמוך על העיטור ולהתיר אמירה לגוי אף במלאכה דאורייתא, אע"פ שהוא חולה שאין בו סכנה וכמבואר בסימן שכ"ח סי"ז.
3. אף שאין להתיר אמירה לגוי אלא באיסורי דרבנן, מ,,מ במקום שיש מצוה דרבים התירו לומר לגוי לעשות אף איסור דאורייתא, ומצוה דרבים היינו מצוה שיש עניין לעשותה ברבים כמו תפילה בציבור, אבל בסעודה שרבים משתתפים בה, אין זה נקרא מצוה דרבים, כיון שכל יחיד מקיים בעצמו המצוה. עי' במשנ"ב (סימן רע"ו ס"ק כ"ה) שפסק שניתן לסמוך על בעל העיטור במלאכה האסורה מהתורה לצורך רבים, ולכן מותר לומר לגוי לתקן את העירוב שנתקלקל בשבת, כדי שלא יבואו רבים לידי מכשול. ומרן הרב עובדיה זצ"ל בהליכות עולם (ח"ג פרשת וישלח הי"א) כתב שאף שאנו פוסקים כהרמב"ם והשו"ע שאין להתיר אמירה לגוי אלא באיסור דרבנן במקום מצוה, מ"מ במצוה של רבים יש לסמוך על דעת בעל העיטור שהתיר שבות במקום מצוה, כיון שמצאנו לו חברים רבים, שכדברי בעל העיטור כתבו בפסקי הרי"ד (גיטין ח': ובבא קמא פ':), והמאירי (שבת ק"ל:) בשם חכמי פרובינצא, להקל לומר לגוי להדליק את הנר לסעודת שבת, משום דהוי שבות במקום מצוה, גם בספר המכריע (סימן נ"ז) הביא דברי בעל הלכות גדולות דס"ל כשיטת העיטור, וכן כתב בשו"ת הרדב"ז (ס"ס תקע"ו) שהגאונים התירו אמירה לגוי אפילו במלאכה דאורייתא לצורך מכשירי מילה, וע"פ דרך זו התיר בעל העיטור לומר לגוי להדליק לו נר לסעודת שבת. נמצא שיש חברים רבים לבעל העיטור, ולאו שיטה יחידאה היא. ועיין בשו"ת זקן אהרן תנינא (סימן י"א) שכתב שרבים תמהו על הרמ"א שסמך עצמו על סברת בעל העיטור, והרי רוב הפוסקים חולקים עליו, והיא רק סברא יחידאה. וכתב לפענ"ד לא כצעקתה הבאה על דברי הרמ"א, שהרי מצאנו לו חבר, הוא ר"ת (ביצה ל"ו:), דס"ל כדעת בעל העיטור. וכן בשו"ת מהרש"ם (ח"ח סימן מ') התיר לומר לגוי להדליק נר בבית הטבילה לצורך טבילת מצוה. ועי' בזה בחזון עובדיה (ח"ג עמוד תס"ד). ולכן נקט מרן הגרע"י שכשכבה אור החשמל בליל שבת בבית הכנסת, ואין כל הציבור יודעים להתפלל אלא מתוך הסידור, מותר לומר לגוי שידליק את הנר לצורך הרבים, ומ"מ טוב לעשות כן ע"י אמירה לגוי שיאמר לגוי אחר להדליק. ועי' בילקוט יוסף (שבת ח"ד עמוד צ"ח. מהדורת תשע"ג) שכתב דגדר מצוה של רבים, היינו מצוה שיש ענין לעשותה ברבים, כמו תפילה בציבור, אבל בסעודה של רבים, אף שרבים מקיימים המצוה, אין זה דומה לתפילה בציבור, כיון שכל יחיד בפני עצמו מקיים המצוה.
4. אולם שעורכים בו בשבת סעודת חתן ונפסק החשמל, מותר לומר לגוי להדליק את החשמל, בהתחשב עם סברת כמה אחרונים דסבירא להו שאיסור הדלקת החשמל אינו אלא מדרבנן, ואע"פ שאין הלכה כן, יש לצרף בנידון דידן שיטת בה"ג (ובעל העיטור וסיעתו) ששבות אחד במקום מצוה מותר. וגדול כבוד הבריות. כן פסק בחזון עובדיה (ח"ג סוף עמוד תל"ג) וטעמו משום שיש פוסקים הסוברים שחשמל דינו מדרבנן, עי' בשו"ת לבושי מרדכי קמא (סימן מ"ז) דס"ל שהדלקת החשמל שבזמנינו אינו אלא איסור דרבנן, וכן הוא במהרש"ם (ח"ב ס"ס רמ"ו) שכתב, ולא אכחד כי אני חוכך מאוד בלבי על אודות ההבערה וכיבוי החשמל בשבת, אם יש בו מלאכה דאורייתא, כיון שלא היה כמוהו במשכן, ועוד שאפשר שאינו נחשב אש ממש, וכ"כ בשו"ת ארץ הצבי (סימן ס"ב וס"ס קי"ז), וכ"כ בשו"ת מי יהודה (חאו"ח סימן ל"ה) שהדלקת החשמל מדרבנן, וכן העלה בשו"ת נחלת שמעון אמוראי (סימן ט"ו), גם בשו"ת מהר"ש (ח"ה סימן צ"ה) כתב שהדלקת החשמל חשיב גרמא, שבלחיצת כפתור החשמל, נוגעים חוטי החשמל החיובי והשלילי זה בזה, וע"י כך מוליד אור. וא"כ אינו אלא מדרבנן. וכ"כ בערוך השולחן (בחוברת בית ועד לחכמים שנה א' חוברת א') שהמדליק חשמל אינו עושה מעשה בגוף הזרם, אלא רק נותן הוא מעבר לזרם, ולעולם לא חשיב אלא גרמא. וע"כ אינו אלא מדרבנן וע"י גוי הוי שבות דשבות. וכדברים האלה כתב הגאון רבי צבי פסח פראנק בירחון קול תורה (שנת תרצ"ד, חוברת א' עמוד ב'). ולכן כתב מרן הגרע,,י דאע"פ שלמעשה קשה לקבוע הלכה כדברי המקילים בזה, כי לעומתם רבו האחרונים שהחליטו להלכה שהוא איסור דאורייתא, וכמבואר בשו"ת יביע אומר (ח"א סימן י"ט אות ד'), מ"מ באמירה לגוי שהוא שבות קל, שהוא שבות שאין בו מעשה, אפשר שיש מקום לצרף דעת האחרונים הנ"ל, לחושבו שבות דשבות, ובמקום מצוה חזי לאצטרופי לסברת בעל העיטור וסיעתו להקל. וכ,,פ בהלכה ברורה (סימן רע"ו עמוד נ"ח) דהוא הדין לצורך סעודת בר מצוה וכיוצא בזה, שנמצאים שם רבים, ויש הרבה עגמת נפש אם יישארו בחושך. ונראה שה,,ה לכל סעודת שבת כשיש בה אורחים רבים, ויש הרבה עגמת נפש אם ישארו בחושך, והכל תלוי בראות עיני המורה, והמזהיר והנזהר שלומים עלי נהר.