הלכה יומית - הרב ירון אשכנזי - דין חיוב מאה ברכות וגרימת ברכה שאינה צריכה

דין חיוב מאה ברכות וגרימת ברכה שאינה צריכה

• ירבה בפירות ומגדים ומיני ריח, כדי להשלים מניין מאה ברכות, ואף הנשים צריכות להקפיד בזה, ואם האשה אינה רוצה להרבות במגדנות, תתפלל גם תפילת מנחה. בגמרא מנחות (מג:) איתא, אמר רבי מאיר, חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום. ואמרו עוד שם, שבשבת ויום טוב שאין בתפלה אלא שבע ברכות, יש להשתדל להשלים מאה ברכות בפירות ומגדנות. וז"ל הרמב"ם (פרק ז' מהלכות תפלה הלכה יד): חייב אדם לברך מאה ברכות בין היום והלילה, שבכל יום ויום, ובשבתות וימים טובים שהתפלה שבע ברכות, צריך להשלים מאה ברכות בפירות וירקות. וכ"ה בטוש"ע (סי' רצש ס"א). והנה לכתחלה יש להעדיף לברך בעצמו מאה ברכות בשבת, ולא יסמוך על מה ששומע הברכות מפי העולים לספר תורה, אלא ירבה בפירות. ומכל מקום היכא דאי אפשר יסמוך על מה שכתב מרן (סימן רפד סעיף ג'), שיכוין לברכות הקוראים בתורה ולברכות המפטיר, ויענה אחריהם אמן, ויעלו לו להשלים מנין מאה ברכות שחיסר מנינם בשבת. וכ"כ המג"א (סימן מו), דלכתחלה עדיף שיברך בעצמו, ושכן כתב גם הרב המבי"ט חלק א' (סימן קיז - קפ), שאין יוצאין בשמיעת הברכה של העולים לתורה, אלא מי שאין לו פירות. וכ"כ בכה"ח (סי' רצ אות ה'). והיינו, שע"י עניית אמן חשוב כאילו מברך לעצמו, שהעונה אמן דינו כמי שבירך. ואף הנשים צריכות להשלים מאה ברכות, מדלא חילקו לנו חכמים בין גברים לנשים בעניין זה, וגם אין זו מצוה שהזמן גרמא, למה יהיו הנשים פטורות ממצוה זו, אחר שבידן להשלים מאה ברכות באיזו צורה שיבחרו לעצמן, או בריבוי פירות ומגדנות, או שיחייבו את עצמן בתפלה נוספת ביום. וכ"פ בילקוט יוסף סי' ר"צ (סעי' א').
• ועי' ביבי"א (ח"י חאו"ח סי' ז') דחיוב מאה ברכות אינו אלא מדרבנן, וכמו שכתבו הארחות חיים ועוד, שדוד המלך תיקנם. ואפי' לפי המנהיג שזו תקנת משה רבינו אלא ששכחו ולאחר מכן חזר דוד ויסדם, על כל פנים אין זה אלא תקנת משה רבינו והנביאים דאין זה אלא מדרבנן. וכתב בארחות חיים שכל האומר מאה ברכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא ומשתכר אלף זהובים והביאו כה"ח (סי' רצ סק"ד). והנה לכאורה היה נראה שיש מחלוקת הפוסקים האם יש חיוב להשלים מאה ברכות, או שזו רק מידת חסידות, דלהחיד"א במחזיק ברכה (סק"א) כתב שלטרוח להשלים מאה ברכות אינו אלא מידת חסידות, ודקדק כן מהא דאיתא במנחות (מג:) שרב חייא בריה דרב אויא ממלי להו באספרמקי ומגדי, משמע שדווקא הוא היה מצויין לטובה בדבר זה, אבל בפתח הדביר (סק"ג) כתב שהוא חיוב גמור לטרוח בגוף וממון להשלים מאה ברכות, ויישב דכוונת הגמ' שרב אויא היה טורח בפירות חשובים ומיני מגדים יקרים, ושאר החכמים היו משלימים בדברים פשוטים, וכן הסכים השדי חמד (מערכת ח' כלל לד), ומרן הגרע"י בחזון עובדיה (שבת ח"ב עמ' שלט) כתב דאף מרן החיד"א מודה שהיא חובה גמורה, אלא שכוונתו ששאר החכמים היו נוהגים לקיימן בעניית אמן על ברכות התורה של קריאת ס"ת וכיוצא בזה.

• מותר להניח הפירות שהובאו על השולחן בסעודת שבת ויום טוב עד לאחר ברכת המזון, כדי לברך לפניהם ולאחריהם, להשלים מניין מאה ברכות, ואין לחוש בזה לאיסור גורם ברכה שאינה צריכה, וטוב שיצווה לבני ביתו להביאם לפניו רק לאחר ברכת המזון. כ"פ בשו"ת יחוה דעת (ח"ו סי' כ"ו) דהנה הגמ' במנחות (מג:) "אמר ר' מאיר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום" ובגמ' שם מובא שבשבת ויו"ט שאין בתפילה אלא שבע ברכות יש להשתדל להשלים מאה ברכות בפירות ומגדנות. והרמב"ם (פ"ז מהלכות תפילה הט"ו) כתב "כיצד, אוכל מעט ירק ומברך לפניו ולאחריו, וחוזר ואוכל פרי ומברך לפניו ולאחריו, ומונה והולך כל הברכות עד שמשלים מאה ברכות בכל יום". וכתב הלחם משנה שאין כוונתו שיעשה כך שהרי זו ברכה שאינה צריכה, אלא הכוונה שאם אכל מן הירק ולא היה בדעתו לאכול יותר "בעת ההיא" ואח"כ רוצה לאכול שוב אין זה בגדר ברכה שאינה צריכה (אף שכשבירך ברכה אחרונה ידע שיאכל בעתיד מאותו המין שוב אין זו ברכה לבטלה). ומהר"ם גלאנטי כתב פתרון אחר שאם יש לו כמה מינים לא יביאו כולם יחד על השולחן אלא יביאו אחד אחד ואז יברך על כל אחד בפני עצמו. והביא תשובת הרא"ש שהתיר בשבת כשנתארכה הסעודה שאם יפסיק בין סעודה שניה לשלישית יאכל אכילה גסה, כתב הרא"ש להתיר לברך ברכת המזון ולעשות מיד נטילת ידיים והמוציא לסעודה שלישית, ומרן בסי' רצ"א סעי' ג' פסק כדעת הרא"ש והסיבה שמותר לעשות כן משום מצוות סעודה שלישית, וא"כ ה"ה בניד"ד יהא שרא לעשות כן עם הפירות. והנה המג"א (סי' רט"ו סק"ו) כתב בשם השל"ה שמותר לעשות כן, ודחאו שאסור לעשות כן והביא כמה ראיות לדבר, ומה שכתב מרן כאן, אפשר לתרץ דדווקא בסעודה שלישית התיר משום מצוות סעודה שלישית. ומאידך האבן העוזר הוכיח מירושלמי שמותר לברך על התמרים בפנ"ע אף אם כוונתו לאכלם עם הפת, וכ"פ הגר"ז וא"ר וערך השלחן וערוך השלחן, ולכן פסק ביחו"ד שמותר להשאיר הפירות אחר הסעודה ויברך עליהם תחילה וסוף.
• לכתחילה לא יאכל פירות קודם הסעודה, משום שאם יאכל כשיעור כזית נכנס לספק האם צריך לברך ברכה אחרונה, ומכל מקום מי שאכל פירות כשיעור ורוצה לברך ברכה אחרונה, יעשה היסח הדעת באופן שיצא מביתו ויעשה סיבוב קטן ולאחר מכן ישוב לביתו ויטול ידיו לסעודה. אם רוצה לאכול פירות קודם הסעודה נחלקו הראשונים דלהרשב"א אם אכל יותר מכזית אינו יוצא ידי חובתו בברכת המזון, אבל הרא"ש ס"ל דנפטר בברכת המזון, ולכן פסק הגרע"י בהליכות עולם (ח"ב עמ' כט) שאם אכל פירות קודם הסעודה לא יברך ברכה אחרונה משום סב"ל, אבל לכתחילה לא יאכל פירות קודם הסעודה, ואם רוצה לברך ברכה אחרונה (אם אכל כשיעור) יברך ויעשה היסח הדעת קודם הסעודה, דהיינו שיצא מהבניין ויעשה סיבוב ולאחר מכן יעשה נט"י וכדומה.
• אם סילק שולחן דהיינו שהסירו את המפה ושמו מפה חדשה תחתיה, וכעת מגישים פירות, צריכים לברך על הפירות לפניהם ולאחריהם. אף שמרן (סי' קע"ז סעי' ב') פסק דבזמנינו אין נוהג סילוק שלחן, מ"מ כתב הנהר מצרים (דף י"ג עמ' ב') בשם מהר"ש אלגזי שאפי' אם אין מסלקים את השולחן אלא שמסירים את המפה מעל השולחן, נחשב לסילוק מן הפת בזמנינו וצריך לברך, וכ"פ מרן הגרע"י בהליכות עולם (ח"ב עמ' ל"ו).

כתב וערך:

הרב ירון אשכנזי שליט"א