שצריך המקדש לשתות מלא לוגמיו

1. אם לא טעם המקדש ושתה אחר מלא לוגמיו יצא, ודווקא כאשר האחר ששותה כיון לצאת בברכת הראשון יכול להוציאו בשתיה, ואין שתיית כמה אנשים מצטרפת למלא לוגמיו לכתחילה, והמיקל אין מוחים בידו. במרן השו"ע (סעי' י"ד) מבואר שצריך המקדש או אחד מן המסובין לשתות מלא לוגמיו, ומשמע שאם לא שתה מלא לוגמיו לא יצא, והביא מרן שיש אומרים שאם כולם יחד שתו כמלא לוגמיו, יצאו ושתיית כולם מצטרפת. והנה המשנ"ב (סקע"ג) נקט להלכה, דשתיית כמה אנשים מצטרפת למלא לוגמיו ובלבד שלא ישהו כולם יותר מכדי אכילת פרס, אמנם בבאה"ל הקשה לשיטה זו שהיא שיטת הא"ר דהא הסברא דבעינן מלא לוגמיו הוא כדי שישתה שיעור שתתיישב עליו דעתו וא"כ כיצד תתיישב דעת כולם בהכי? אמנם במסקנתו נוקט דהמיקל אין למחות בידו, ולכתחילה נכון להיזהר בזה מאד. וכ"כ בשו"ת תבואות שמש (חאו"ח סי' נד ד"ה ומכל) שנוהגים היום הרבה פעמים לסמוך על סברת היש אומרים ששתיית כולם מצטרפת למלא לוגמיו, ובאור לציון (ח"ב פ"כ ה"ח) כתב שבמקום שאי אפשר לאחד מהם לשתות כשיעור, בקידוש הלילה עדיף שיקדשו על הפת, ובקידוש היום שאין לקדש על הפת (כמ"ש בסי' ערב סעי' ט') אפשר לסמוך על הסוברים ששתיית כולם מצטרפת, וכ"כ במנוחת אהבה (ח"א פ"ז סעי' יט). אך בחזון עובדיה (שבת ח"ב עמ' נח) כתב, שהעיקר נראה בדעת מרן כסברא ראשונה, שצריך שיטעם המקדש או אחד מן המסובין שיעור מלא לוגמיו, והוא לעיכובא. ובילקוט יוסף (עמ' תק – תקב) כתב שמ"מ נראה שאף לדעת השו"ע, בדיעבד שעברו ועשו כן ובין כולם שתו כשיעור אין צריך לחזור ולקדש, שאפשר שמודה השו"ע לשיטה זו לעניין דיעבד, ובפרט לפי המבואר בכה"ח (סקפ"ב) לבאר בדעת הב"י שאם המקדש לא שתה מלא לוגמיו יצא ידי חובת המצוה אבל לא יצא ידי חובת המצוה מן המובחר, שבנידון דידן ששתו כולם יחד מלא לוגמיו ודאי שיצאו ידי חובה.
2. קהל שעושים קידוש בשבת בבוקר, ומגישים לפניהם כל מיני מאכלים ומשקים, ושמעו הקידוש מפי המקדש, וטעמו הציבור מעט מן היין, אע"פ שלא שתו מלא לוגמיו, יצאו ידי חובה בברכת היין ואינם צריכים לברך על שאר משקין, ולכתחילה עדיף שישתה כל אחד מהם מלא לוגמיו. ידועה מחלוקת הפוסקים האם יין פוטר שאר משקין, דאיתא בברכות (מא:) "אמר ר' חייא פת פוטר כל מיני מאכל, ויין פוטר כל מיני משקים". והתוספות כתבו דאין הלכה כר' חייא ואין היין פוטר שאר משקין, וכ"פ הרמב"ם. ומאידך דעת הרא"ש ורבינו יונה והרשב"א ועוד שיין פוטר שאר משקין אף בשותה דרך עראי, וכ"פ הטשו"ע (סי' קעד סעי' ב') דיין פוטר שאר משקין אף בשותה דרך עראי. ומ"מ פסק מרן שם שצריך שיהיו המשקין לפניו בשעת הברכה, או שיהיה דעתו עליהם ויכוין להוציאם ידי חובה בברכתו. ואם אינו טועם מן היין כלל, פסק השו"ע דודאי שאינו פוטר שאר משקין, שהרי הטעם שהיין פוטר, הוא משום דיין הוא עיקר לכל המשקין, משא"כ אם אינו שותה את העיקר, א"כ כיצד יפטור? וכ"כ בשו"ת בית שערים וכ"פ בסידור הגאון מליסא בסידור דרך החיים. אבל אם טועם מן היין אפי' מעט, בדיעבד מוציא את שאר המשקין. וכ"פ בשער הציון (סי' קעד סק"ג במשנ"ב) ובבאה"ל כתב דבודאי ראוי לכתחילה לשתות מלא לוגמיו. וכ"פ מרן הגרע"י בשו"ת יחוה דעת (ח"ה סי' כ') וכ"פ האור לציון (ח"ב סי' כ' ה"ט) כהגרע"י שאם טעמו מן היין אינם צריכים לברך על שאר משקין. ועי' בספר וזאת הברכה (עמ' 100 בהערה 7 שפסק להחמיר בזה, ולמד כן בדעת הבאה"ל.
3. ראוי שכל המסובים יטעמו מן היין של קידוש הבוקר, אמנם אף אם לא טעמו יצאו ידי חובה. בשו"ת תשובות והנהגות (ח"א סי' רסד) הביא בשם הגריז"ס מבריסק דבקידוש היום חייבים כולם לטעום מן היין דהא ביום גדר המצוה הוא ברכת הנהנין, דהיינו הגפן, וזה אין שייך להתקיים אלא אם טועמים ושכן מבואר בריטב"א ובמרדכי בפרק ערבי פסחים. אמנם בר"ן מבואר דגדר הקידוש בשבת בבוקר הוא בגדר "שירה" על היין, וא"כ יוצאים בלא טעימה. וכ"פ בהעמק שאלה, וכתב דכן דעת התוס' (פסחים קה, ד"ה באין מפורש) ורי"ו. אמנם כתב התשובות והנהגות דסברת הגרי"ז מבוארת בחידושי רבינו דוד (פסחים קה) דבורא פרי הגפן הוי ברכת הנהנין, ולא אמרינן בזה אם יצא מוציא, ודחה את הטעם דהוי מדין שירה, דהא קיי"ל דאין אומרים שירה אלא על היין, ואילו בקידוש היום סגי בשיכר, ומאידך כתב דשמע מנאמני ביתו של הגרי"ז שסיפר להם ששאל לאביו מרן הגר"ח מוולאז'ין ולא הסכים עימו כיון שלא נזכר כן בשום פוסק, ולאחמ"כ ראו נוהג בביתו כן, כלומר שלעיקר הדין נקטינן לטעם דהוי מדין 'שירה' שהוא עיקר הטעם, ומ"מ ראוי לכל אחד להחמיר לעצמו.
4. צריך המקדש להקפיד שלא להפסיק בדיבור בין הקידוש לטעימת היין, ואם הפסיק בדיבור, חוזר ומברך בורא פרי הגפן, ואינו צריך לחזור ולקדש. (שו"ע סי' רעא סעי' טו) והטעם כתב המשנ"ב (סקע"ו) דההפסק אינו מגרע אלא את ברכת בורא פרי הגפן, מפני ששח בין ברכה לטעימה, אבל הקידוש כבר יצא, שהיה על הכוס כדין. ואם הפסיק בצרכי הסעודה בדיעבד לא הוי הפסק. (משנ"ב סקע"ו). וכן המסובים יזהרו שלא להפסיק בדיבור קודם שיטעם המקדש, וקודם שיטעמו הם. (בן איש חי ש"ב בראשית סעי' כד), ואם שחו המסובים לאחר שטעם המקדש, קודם שטעמו הם, כיון שיש מחלוקת בדין זה, כתב בחסד לאלפים (סי' קסז סעי' י', וסי' רעא סעי' יב) שראוי למקדש שיכוין שאינו רוצה לפטור בברכת  בורא פרי הגפן למי שישיח, ויצוה לבני ביתו שמי שישיח יברך לעצמו קודם שיטעם. ובהגה (מבן המחבר) הוסיף שכל זה בקידוש של יום, אבל בלילה נראה שהטוב שלא יטעם. ובבן איש חי (ש"א פרשת אמור סעי' טז) כתב לגבי בציעת הפת כששחו המסובין לאחר שטעם הבוצע, שמכיון שיש פלוגתא בזה וסב"ל, יהרהרו הברכה בליבם ויטעמו. ובהליכות עולם (ח"א עמ' שמט) כתב שמהיות טוב יעשו כמ"ש החסד לאלפים או כמו שכתב בספר זכרונות אליהו (מערכת ה' אות כג) שימצאו מי שיברך ויוציאם ידי חובה, ואם לא מצאו יהרהרו הברכה. ועל כל פנים לעניין יין של קידוש שאין הטעימה אלא לחיבוב מצוה, כתבו האחרונים שאם לא ירצו לשתות מהיין שפיר דמי, שהרי יצאו ידי חובת קידוש בשתיית המקדש, וכ"כ כה"ח (סקצ"ה).
5. אם לא הפסיק בדיבור אלא בשהיה בעלמא לא מיקרי הפסק, ומ"מ אם הסיח דעת בינתיים צריך לחזור ולברך. כן כתב פתח הדביר (סקט"ו). ואם עשה מעשה בזמן השתיקה, אף שלכתחילה אין להפסיק בשום מעשה אפי' בלא דיבור, מ"מ בדיעבד בין אם המעשה היה לצורך חול, ובין אם היה לצורך מצוה, אין צריך לחזור ולברך, שספק ברכות להקל. (חזו"ע ברכות עמ' קע-קעג).
6. וה"ה אם נשפך הכוס קודם שטעם המקדש שיקח כוס אחרת ויברך בורא פרי הגפן. (שו"ע). וה"ה אם נשפך עד שלא נשאר שיעור מלא לוגמיו, יוסיף יין בכוס ויחזור ויברך בפה"ג. (באה"ל ד"ה וה"ה).