שאסור לטעום כלום קודם הקידוש

1. אסור לטעום כלום קודם הקידוש ואפי' מים אסור לטעום קודם הקידוש, ובין השמשות יש מקום להקל לשתות מים כאשר אדם צמא מאד. פסק מרן (סי' רעא סעי' ד') שאסור לאדם לטעום כלום קודם הקידוש ואפי' מים, ואיסור זה הוא מדרבנן והטעם כיום שחיוב של הקידוש חל עליו מיד בכניסת השבת ואפי' אם לא קיבל עליו שבת בהדיא, דכיון שנעשה ספק חשיכה ממילא חל עליו שבת. וכ"כ המשנ"ב (סקי"א) וכתב בספר שמירת שבת כהלכתה (פנ"ב הערה ט') שאפי' אם לא הגיע זמן תפילת ערבית וא"כ לא חלה עליו חובת קידוש, בכל אופן כיון שיכול לקדש בין השמשות ולאכול פחות מכביצה, נחשב זמן זה כזמן החייב בקידוש. ומ"מ כתב הגרע"י בהליכות עולם (ח"ג עמ' יט) דאדם הצמא מאד, מותר לשתות מים בבין השמשות מחמת ספק ספיקא, דשמא כר"ת דעדיין עוד יום, ושמא כר' יוסי דס"ל דבין השמשות יום גמור הוא וכהרף עין הוי לילה (ומ"מ ראוי לאדם לא לשתות מים מהברז בין השמשות כפי שביארנו לעיל שכל השותה מים בין השמשות כאילו גוזל את המתים).
2. בבוקר מותר לאדם לשתות כוס תה או קפה קודם התפילה, כיון שאינו מתחייב בקידוש עד לאחר התפילה, ואשה הרגילה להתפלל שחרית יכולה גם לשתות קודם הקידוש, אמנם אם אינה רגילה להתפלל שחרית, מיד לאחר ברכות השחר כבר מתחייבת בקידוש ואסורה לשתות, אלא תקדש ואח"כ תשתה. נחלקו הראשונים האם אדם חייב בקידוש הבוקר או לא, דלשיטת הרמב"ם אדם חייב לקדש שוב בבוקר השבת, ולעומת זאת הראב"ד ורבינו דוד (בחידושים לפסחים) ומהר"ם חלאבה (פסחים קו) ומאירי (שם) ס"ל דאין אדם חייב לקדש שוב בבוקר השבת דהא נתקדש היום כבר בכניסתו, ולא נתקן קידוש הבוקר אלא כדי לקבוע סעודתו על היין, ומרן (סי' רפט) פסק כהרמב"ם שחייב בקידוש הבוקר, ומ"מ לשתות קודם התפילה בבוקר כתב הגרע"י בהליכות עולם (שם סעי' טו) דשרי, דהא לא חלה חובת קידוש בבוקר אלא אחר התפילה. אמנם לאשה שאין חייבת בתפילה חלה חובת הקידוש מיד בקומה בבוקר משנתה, וכתב כה"ח (סי' רפו אות ל') דחיוב הקידוש חל מיד כאשר גומרת את ברכות השחר, נמצא שאסורה לשתות קודם הקידוש, אלא אם קובעת את עצמה להתפלל שחרית שבמקרה זה מותרת לשתות כמו הגברים, ומ"מ כתב הגרע"י דכיון שיש בזה מחלוקת הראב"ד והרמב"ם ודעת הראב"ד שאין חיוב קידוש כלל בבוקר, לכן בצירוף ספק נוסף אפשר להקל.
3. מנהג בתי מלונות המגישים בבוקר קודם התפילה קפה ועוגה ואוכלים הציבור קודם התפילה איסור גמור הוא, לא תאכלו על הדם ואסור לאדם לאכול קודם התפילה, וחולה הזקוק לאכול לצורך רפואתו מותר לאכול, ואינו צריך קידוש כלל, ומ"מ המחמיר לעשות קידוש קודם התפילה תע"ב וישתה רביעית, ואחר מוסף יחזור ויעשה קידוש פעם נוספת. בגמ' ברכות (י') למדו שיש איסור לאכול קודם התפילה שנאמר "לא תאכלו על הדם", לא תאכלו קודם שתתפלו על דמכם. עוד איתא שם "ואותי השלכת אחרי גויך" אל תקרי 'גויך' אלא 'גאיך', שאחר שהתגאה ואכל ושתה הוא מתפלל, ונחלקו הראשונים האם איסור זה הוא מן התורה או מדרבנן, ופסק מרן בסי' פט (סעי' ג') שאסור לאכול ולשתות קודם התפילה (ואיסור שתיה היינו דברים המזינים כמו שמבואר שם בפר"ח ומרן החיד"א ועיקרי הד"ט טראני א' ו'). ועל פי הזוהר הקדוש (ויקהל דף רטו ע"ב) אם ישן שינת קבע על מיטתו בלילה, אסור לאכול אפי' אם קם קודם עמוד השחר, ובאור לציון (ח"ב פ"ז ה"ח) כתב דבמקום שאדם חלוש וכגון שרוצה לאכול קודם עמוד השחר בתענית ציבור, יש מקום להקל, אמנם משעלה עמוד השחר, אסור בתכלית האיסור לאכול קודם התפילה, והחמיר שם אפי' גבי חולה שקשה לו ללכת להתפלל בבית הכנסת בלא שיטעם משהו לפני שיצא, שעדיף שישאר בביתו ויתפלל יחידי, ולא יאכל קודם התפילה, שהרי חיוב תפילה בציבור אינו חיוב גמור, ואיסור אכילה קודם תפילה הוא איסור גמור, ובכה"ח (סי' פט אות כח) הביא לדברי הזוהר הנ"ל שמי שאוכל קודם שהתפלל שקול כמנחש ומעונן. אמנם הגרע"י ביביע אומר (ח"ח או"ח סי' לא) התיר לחולה לאכול קודם תפילה, וכתב שבשבת בבוקר קודם התפילה יש להקל לאכול אף בלא קידוש, דשמא אין איסור כלל לאכל בשבת ללא קידוש, ושמא לא תקנו קידושא רבה אלא לאחר התפילה, אמנם אם רוצה לעשות קידוש תע"ב וישתה רביעית יין ואין בזה משום חשש שתיית יין קודם התפילה דחשיב כגאוה, כיון שאין כוונתו אלא למצוות קידוש, אמנם כתב הגרע"י זצ"ל דאחר מוסף צריך לחזור ולקדש שוב.
4. אדם ששכח בבוקר השבת לקדש, ובאמצע סעודתו בירך על כוס יין ושתה רביעית, יצא ידי חובת קידושא רבה של הבוקר. בשו"ת שבט הלוי (ח"י סי' נג) דן באדם ששכח בבוקר לעשות קידוש ובאמצע הסעודה בירך על כוס יין מלא בורא פרי הגפן, האם יצא ידי חובת קידוש או לא, דהא לא כיון למצוות קידוש, והביא מחלוקת הראשונים הנ"ל בין הרמב"ם לראב"ד האם יש חובת קידוש בבוקר השבת או לא, ונמצא שלדעת הראב"ד מכיון שכל הקידוש הוא רק כדי לקבוע סעודתו על היין, יצא ידי חובה, משא"כ להרמב"ם שחייב בקידוש היום, כיון שלא כיון לא יצא ידי חובתו, וכיון שפסק מרן כהרמב"ם היה נראה לומר שלא יצא ידי חובה. אמנם למסקנה כתב שאף להרמב"ם יצא ידי חובה, דלא מיבעיא להפוסקים דמצוות דרבנן לא בעי כוונה, דה"נ הכא דהוי דין דרבנן יצא ידי חובה, אלא אף להפוסקים שסוברים דבעי כוונה, יש לומר דהכא מהני, כיון שכל קידוש שחרית הוא בורא פרי הגפן וא"כ הכוונה הראויה להיות לכוין לשתות כוס יין ולכוין בברכת הגפן, וזאת בודאי עשה, ולכן צידד להקל.