1. אם הרהר קידוש בליבו לא יצא ידי חובתו. עי' כה"ח (סי' רע"א סק"י) בשם הכרם שלמה שכתב דמהני והוכיח כן מהגמ' מגילה (יח.) לגבי מחיית עמלק "זכור, יכול בלב, כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמור, הא מה אני מקיים זכור? בפה". וא"כ בשבת שלא כתוב "לא תשכח" אלא רק זכור, מהני זכירה בלב ויוצא ידי חובה בהרהור הלב. ומרן הגרע"י ביבי"א (ח"ב או"ח סי' ו' אות ב' ג') חולק ומביא ברייתא מתורת כהנים (ריש פרשת בחוקותי) דאיתא התם "זכור את יום השבת לקדשו, הרי שמירת הלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור? שתהיה שונה בפיך". ועוד הביא פוסקים רבים דהכי ס"ל שאינו יוצא ידי חובתו אלא בדיבור ולא בהרהור. וכתב שרבי יוסף רוז'ין (הרוגדשובער) חילק דבקידוש בעי דיבור ממש, ובהבדלה יוצא בהרהור.
2. קידוש הלילה קודם לכבוד היום, לכן אם אין בידו מספיק ממון לקנות כל צרכי שבת ויין, אלא יכול לקנות אחד מהם, עדיף שיקנה יין ופת ויוותר על מאכלים ערבים שאוכלים לכבוד שבת. כן איתא בגמ' פסחים (קה.) גרסת הרא"ש בגמ' "קידוש הלילה קודם לכבוד יום ולכבוד לילה" אמנם אף לגירסתינו דקידוש היום קודם לכבוד יום ולכבוד לילה, הכוונה היא אחת – שקידוש של ליל שבת נקרא קידוש היום שבו מקדשים את השבת, והוכיח ב"י דהכי הכוונה מגמ' ברכות (נא:) מברך על היין ואח"כ מברך על היום, אף שעושה כן בלילה, ושכן משמע בירושלמי, ונמצא דלדינא כמו הרא"ש דקידוש הלילה קודם לכבוד היום ולכבוד הלילה. והא דתניא דכבוד היום עדיף מכבוד הלילה, כתב שיבולי הלקט דהיינו בשאר צרכי סעודה, ולא לגבי קידוש.

וטעם הדבר משום שקידוש הינו מצוות עשה מן התורה ואילו צרכי סעודה זוהי מצוה מדברי קבלה "וקראת לשבת עונג", ואע"ג דקידוש על היין נמי אינו אלא מצוה מדרבנן, שהרי יכול להזכיר קידוש בשאר דברים, מ"מ כיון שעיקר הקידוש הוא מדאורייתא, גם יין שלו קודם לכבוד היום.

1. אם אין לו מעות כדי צרכו לקנות יין ופת, יקנה הפת, משום שיכול לעשות קידוש על פת. אמנם אם יש לו מעות לחלה אחת ויין, אינו צריך לקנות לחם משנה ולהפסיד היין, אלא יקנה את היין. כ"כ המג"א והט"ז דדווקא כאשר יש לו פת, אז היין קודם לצרכי הסעודה ולכבוד היום, אבל אם אין לו פת כלל, מוטב שיקנה פת ויקדש עליה. וכתב הבאה"ל (סי רע"א ד"ה מוטב) דלא מיבעיא לשיטת מרן (סי' רעב) דסבר דהיכא דריפתא חביבא ליה מקדש על הפת אפי' לכתחילה, שבודאי שיקנה את הפת ויקדש עליו, אלא אפי' לשיטת הרמ"א דס"ל דהיכא שיש יין בעיר לא יקדש אריפתא וחשש לר"ת, שאני התם שפסק כן רק מחמת חשש, משא"כ במקום דנפיק מיניה חורבא שישאר בלא פת, ודאי שעדיף שיקדש בפת ויקיים בה ב' מצוות – קידוש, ומצוות עונג שבת.

ולעניין לחם משנה הט"ז נקט דחיוב לחם משנה הוא מדאורייתא, והמג"א ס"ל דאינו אלא מדרבנן, ונפק"מ דלשיטת הט"ז אם יש בידו לקנות לחם משנה או לקנות יין, עדיף לקנות לחם משנה, אמנם לשיטת המג"א דלחם משנה אינו אלא מדרבנן, עדיף שיוותר על לחם משנה ויקנה את היין, עי' שעה"צ (סי' רע"א סקי"א) ובכה"ח (שם סקט"ו) הכריע כהמג"א.

1. חייל שניתנה לו האפשרות לקדש ולאכול פעם אחת במשך השבת, וכעת מסתפק אם לקדש ולאכול בלילה או להיפך, יעדיף לקדש ולאכול בלילה. כן כתב הגרב"ץ מוצפי בספר שיבת ציון וטעמו דאף שקיי"ל דכבוד היום עדיף מכבוד הלילה, מ"מ במקרה זה כבוד היום לא עדיף, ודייק מהגמ' דאיתא שקידוש הלילה עדיף מכבוד היום, דחביבה מצוה בשעתה, וא"כ ה"ה הכא, ועוד הביא דבזוה"ק איתא דסעודתא דליליא עדיפא מביממא, והכוונה מבחינת החשיבות שבסעודה, אבל בודאי שיש להרבות בכבוד היום יותר מבלילה.
2. אף שקידוש היום קודם לכבוד היום, מ"מ כבוד היום כלומר להרבות במגדנות ומאכלים ערבים, קודם לכבוד הלילה. כן פסק השו"ע (סי' רע"א סעי' ג') על פי הגמ' פסחים (קה.) והרש"ל קרא תיגר על אותם שאינם נזהרים בזה, ובכה"ח (סקט"ז) הביא שהרש"ל הביא ביש"ש (גיטין פ"ד סי' נ"א) שעשה לעצמו גדר שלא לאכול דגים בליל שבת כדי לאוכלם ביום, אמנם כה"ח נוקט על פי דברי רבינו האריז"ל שצריך לאכול דגים בליל שבת אלא יכבד סעודת שחרית באיזה מין מאכל שחביב עליו, או ירבה באיזה מין שלא אכל ממנו בסעודת הלילה.