1. מן התורה חייב אדם לעשות קידוש, שנאמר "זכור את יום השבת" ודרשו חז,,ל זכרהו על היין, אמנם חיוב קידוש על היין אינו אלא מדרבנן, ומדאורייתא יוצא האדם באמירת ויכולו שאומר בתפילה. כתב הרמב"ם שקידוש בשבת הוא מן התורה, אלא שלקדש על היין זהו מדרבנן, ועפי"ז כתב המג"א דכיון שהזכיר שבת בתפילה יצא יד"ח מדאורייתא, וקידוש במקום סעודה הוי מדרבנן. ונפק"מ: א) במקום שמסתפק אם קידש, דהוי ספק בדרבנן, וספיקא דרבנן לקולא. ב) נפק"מ נוספת האם קטן שהגיע לחינוך יכול להוציא יד"ח את הגדול שהתפלל ערבית, דהא קטן מחוייב מדרבנן, ואם נאמר שהגדול יצא יד"ח קידוש דאורייתא בתפילה, נמצא שהקטן יכול להוציאו.

והמנחת חינוך (מצוה לא) הביא להמג"א והקשה עליו מהגמ' פסחים (קיז:) "אמר רב אחא בר יעקב וצריך להזכיר בקידוש היום יציאת מצרים, כתיב הכא זכור את יום השבת, וכתיב התם למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים", והביאוהו הר"ח הרי"ף והרא"ש להלכה, וא"כ כיצד יתכן שיצא יד"ח קידוש דאורייתא הלא בתפילה לא הזכיר יציאת מצרים. והביאו בבאה"ל. ועוד הקשה במשנ"ב והלא קיי"ל בסי' ס' סעי' ד' דמצוות צריכות כוונה, וא"כ מסתבר שלא נתכוין לצאת יד"ח בתפילה שהרי יש לו יין ומקום סעודה? ותירץ ב' תירוצים: א) ס"ל להמג"א דהזכרת יציא"מ זהו מדרבנן והגזירה שווה של רב אחא בר יעקב אינה אלא אסמכתא בעלמא, אבל אה"נ יצא ידי חובת קידוש מדאורייתא בתפילה, וכן תירץ בשו"ת בניין שלמה (סי' כא). ב) אפשר לומר דס"ל דכיון שמזכיר בקריאת שמע יציאת מצרים, אף שמפסיק באמצע בברכות קריאת שמע והשכיבנו, מ"מ הוי כגאולה אריכתא, ויצא יד"ח בתפילה, אמנם סיים שזה דוחק דהא יש ג' ברכות ראשונות בשמו"ע, ולכן להלכה החמיר הבאה"ל וס"ל דלא יצא ידי חובת קידוש בתפילה וקידוש שעושה בבית הוי דאורייתא. אמנם בכל זאת היקל במקום שרוצה לכבד נער בר מצוה שאין ידוע אם הביא ב' סימנים בקידוש, יכול לעשות כן מחמת ספק ספיקא, דשמא הביא ב' שערות, ושמא הלכה כהפוסקים דס"ל דהוי דין דרבנן.

והרעק"א חולק על המג"א וס"ל דקידוש הוי דין דאורייתא, והוכיח כן מהר"ן (גבי נר היום וקידוש היום) ובפרט שכן ס"ל להרי"ף  והרא"ש.

ומרן הגרע"י בהליכות עולם (ח"ג בראשית אות ז') נקט דאם התפלל הוי הקידוש מדרבנן, ולכן פסק (שם סעי' י') דנער בר מצוה יכול להוציא את הגדול אף שאינו ברור שהביא ב' סימנים, ומ"מ בקטן שהגיע לחינוך נקט הגרע"י (שם סעי' יא) דאינו מוציא ידי חובה, וכמ"ש בלוית חן (ריש סי' יד) דאזיל לשיטתיה שפסק כשיטת רש"י דקטן שהגיע לחינוך אין החיוב מוטל עליו אלא על אביו מוטל החיוב לחנכו, ולכן אין עליו שום חיוב, ואינו יכול להוציא ידי חובה, אמנם להבאה"ל שפסק כהרמב"ן שהחיוב דרבנן מוטל על הקטן, היה יכול הקטן להוציא ידי חובה את הגדול, אלא שלהלכה אף הבאה"ל נוקט שאינו מוציא, משום דס"ל שקידוש היום הוי מדאורייתא.

אמנם קשה דאף שתירצנו את הקושיא מפסחים, מ"מ עדיין קשה קושיית הבאה"ל דמצוות צריכות כוונה, ובודאי שאינו רוצה לצאת ידי חובה כי יש לו יין וסעודה, ורוצה לקיים תקנת חז"ל לקדש על היין? ונלע"ד דכיון שיש מחלוקת הפוסקים האם מצוות צריכות כוונה מדאורייתא או מדרבנן, ויש פוסקים הסוברים דהוי מדרבנן, אפשר לומר שיצא ידי חובה מדאורייתא בתפילה, דהוי ספק דאורייתא דהוי לחומרא מדרבנן, ועי' עוד ביבי"א (ח"א סי' טו אות יז). ומחמת כן מותר לכבד נער בר מצוה לעשות קידוש בליל שבת אף שאין ידוע אם הביא ב' סימנים, אבל אין לכבד ילד קטן פחות מבן י,,ג, מחמת שחיוב חינוך מדרבנן אינו אלא על האב, וממילא אין הקטן מחוייב כלל ואינו יכול להוציא ידי חובה. (על פי המבואר לעיל).

1. וחייל הנמצא בשטח ואין לו יין וסעודה, יכול לצאת ידי חובת קידוש בתפילת ערבית, וטוב הדבר שיוסיף בתפילה "זכר למעשה בראשית וליציאת מצרים". כן פסק הגרע"י (הליכות עולם שם סעי' ז') על פי המבואר לעיל.
2. הא דיכול האיש להוציא את האשה שלא התפללה אף שהוא מחוייב כעת מדרבנן, והיא חייבת מדאורייתא, הוא משום שיש דין ערבות (כל ישראל ערבים זה לזה) ואף האשה יכולה להוציא את האיש ידי חובתו ואפי' אם התפללה והאיש לא התפלל יכולה להוציאו ידי חובה מדין ערבות, ואף האשה יכולה להוציא את האיש ידי חובה מדין ערבות. כן פסק מרן השו"ע (רעא סעי' ב') שאשה מוציאה את האיש ידי חובה משום שהחיוב שלה הוא מן התורה, ואף שמצוות קידוש היא מצוות עשה שהזמן גרמא, מ"מ כיון דאיתקש זכור לשמור, הואיל דאיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה. וכתב המשנ"ב (סי' רע א סק"ה) שאשה יכולה להוציא את האנשים ידי חובה אף אם כבר יצאה ידי חובת קידוש, וכמבואר בסי' רע"ג (סעי' ד') לגבי איש שיצא ידי חובה.

ובשעה"צ (סק"ט) כתב דהפמ"ג בפתיחה מסתפק בזה דאולי אשה אע"פ שמחוייבת שמא אינה בכלל ערבות שתוכל להוציא יד"ח, וכ"ד הדגמ"ר, אמנם הרעק"א (בתשובות סי' ז') חולק על הדגמ"ר והוכיח כן מהגמ' ברכות (מח.) דשמעון בן שטח כשהיה בבית ינאי המלך והמלכה, היה אוכל כזית ומוציא את המלכה יד"ח בברכת המזון ואף שע"י אכילת הכזית נתחייב מדרבנן בלבד, ובכ"ז יכל להוציא את המלכה יד"ח ומכאן שיש דין ערבות לאיש כלפי אשה, וא"כ אין לחלק בין איש לאשה לעניין זה, ואף אשה יש לה דין ערבות כלפי איש. והאריך להוכיח בעוד ראיות שאשה במה שמחוייבת מן התורה היא בכלל ערבות כאיש ויכולה להוציא, וכ"פ בהליכות עולם (שם סעי' ט') ובאור לציון (ח"ב פ"כ ה"א בהערות). אמנם אף להדגמ"ר והפמ"ג יש פתרון להוציאה אף כשלא התפללה, עפ"י תשובת הרעק"א בשם הרשב"א דכשאדם אומר "שבת שלום" יצא יד"ח קידוש מדאורייתא, (והביאו הבאה"ל סוד"ה דאיתקש, והקשה עליו דהלא לשיטת הרמב"ם בעינן להזכיר יציאת מצרים בקידוש עיי"ש), וא"כ לפי"ז אם יאמר האיש לאשתו שבת שלום, ואשתו תענה לו שבת שלום, א"כ כבר יצאה ידי חובה מדאורייתא ויכול האיש להוציאה ידי חובה.