הפסיק בדיבור באמצע תפילתו

1. אדם שהפסיק בדיבור באמצע תפילתו שלא מעניין התפילה, אף שהפסיק במזיד, והפסקה זו אינה ברשות, מ"מ אינו חוזר אלא לתחילת הברכה שבה הפסיק, ואם הפסיק באמצע ג' ראשונות או אחרונות חוזר לראש, ואף שדיבר במילי דעלמא ועבר איסור, מ"מ לא הפסיד את הברכות שבירך כהוגן. עי' בב"י בשם האבודרהם (עמ' קיט) וזה לשונו כתב ה"ר גרשום ב"ר שלמה נשאל לפנינו, אם שח בתפילה אם צריך לחזור אם לאו, ואם חוזר אם יחזור לראש או לאותה ברכה ששח בה, והשבנו שצריך לחזור לראש, כי כל י"ח ברכות כברכה אחת דמו עכ"ל. וכן כתב בארחות חיים (תפלה סי' צב) בשם הראב"ד. והב"י חולק, וס"ל דחוזר לברכה שהפסיק בה בדיבור, והוכיח כן מהרשב"א הנ"ל שכאשר שהה באמצע התפילה חוזר לראש הברכה, ואף שיש לחלק דהני הפסקות הוו ברשות, והפסקה זו הויא שלא ברשות, מכל מקום נראה דאינו ענין לחייבו לחזור לראש. ועוד הקשה על מ"ש האבודרהם דכל י"ח ברכות כברכה אחת דמו, דאינו נכון, משום דלא אמרינן אלא דשלש ראשונות חשובות כאחת, וכן שלש אחרונות, ולכן נוקט שדין שח בתפילה לענין חזרה, כדין שאר הפסקות וכ"פ בשו"ע (סעי' ו'). ועי' במשנ"ב (סקכ"ה) ובאה"ל (ד"ה דינו) שהביא מחלוקת הפוסקים האם יש לחלק בין אדם שדיבר בדברי חול בשוגג, לבין אם דיבר במזיד, דדעת הגר"א בשם הרשב"א שאפי' אם הפסיק בדיבור במזיד, אינו חוזר לראש, ודעת הב"ח וכנה"ג ומג"א שכשדיבר במזיד צריך לחזור לראש, ושכן דעת האבי עזרי והאבודרהם בשם רבינו גרשום, וארחות חיים בשם הראב"ד, אמנם ממרן השו"ע משמע שנקט שאין חילוק ולעולם חוזר למקום שפסק, וכן נראה מכה"ח (סקל"ג) דכיון שיש פלוגתא בזה בשח במזיד שיש אומרים שאינו חוזר לראש, וכ"נ דעת מרן, וגם יש אומרים שתפילה דרבנן, ואפי' ליש אומרים דתפילה דאורייתא, נוסח התפילה דרבנן, כפי המבואר בסי' ק"ו, וקיי"ל ספק ברכות להקל, לכן נראה לעניין דינא דיש לפסוק כמאן דאמר דאינו חוזר לראש אלא לתחילת הברכה שהפסיק בה. וכן אם הפסיק באמצע העניין כדי לענות קדיש או קדושה וכדו', יתחיל מתחילת העניין שבו הפסיק. כך מבואר בסי' ס''ו (משנ"ב סקנ"ב) לעניין הפסק בברכות קר"ש, וה"ה לענייננו. אבל אם שהה כדי לגמור את כולה וטעה והמשיך בתפלתו ולא חזר לראש, וסיים תפלתו, לא יצא, וצריך לחזור ולהתפלל. ונכון שבכיוצא בזה יעשה תנאי נדבה, ויאמר: "אם חייב אני לחזור תהיה תפלה זו לחובה, ואם לאו תהיה זו תפלת נדבה". עי' בילקוט יוסף (סי' קד אות ו') שפסק כן.
2. ואם הזכיר מאורע שאר ימים כגון תפילת שבת ויו"ט ביום חול, או יעלה ויבא בתפילה, שלא בזמנה, לא הוי הפסקה. כן פסק בשו"ע (סי' קח סעי' יב) והמשנ"ב שם (סקל"ח) ובסי' קד (סקכ"ג) הביא שפוסקים רבים חולקים על מרן בזה וסוברים שחוזר לתחילת הברכה.
3. המתפללים בראש השנה תפילת מוסף, וטעה התוקע בסימני התקיעות, כגון שתקע שברים תרועה במקום תרועה או שדילג קול אחד וכדומה, אין מפסיקין באמצע התפילה כדי להחזיר התוקע, אבל מותר לרמז לו ביד או לעשות לו תנועה בקול שיתקע כהוגן, כיון שהוא לצורך התפילה. כ"כ בשו"ת הרשב"א (סי' רצה) וכנה"ג (הגה"ט) חסד לאלפים (אות א') בן איש חי (פרשת משפטים אות ו') וכה"ח (סקל"ד).
4. אחר שסיים שמונה עשרה ברכות ואמר יהיו לרצון וכו', יכול לענות קדושה "קדוש וברוך" בלא כל הנוסח של "נקדישך ונעריצך" וכן אין לומר "ימלוך" וכן עונה קדיש על חמישה אמנים ראשונים עד דאמירן בעלמא וכו', ויכול לענות כן בין אם אמר יהיו לרצון ועוד לא התחיל אלוקי נצור, ובין אם כבר נמצא באמצע אלוקי נצור. כן כתב הב"י בשם הטור (בסי' קכב) וכ"פ מרן השו"ע (סי' קד סעי' ח'). וכתב בספר חסד לאלפים (אות ח') שאין הבדל בין אם נמצא קודם שהתחיל אלוקי נצור לבין אם נמצא כבר באמצע אלוקי נצור שיכול לענות.