הנמצא בתפילת שמונה עשרה ושמע קדושה או קריאת התורה, כיצד ינהג

1. כיון שאסור להפסיק באמצע התפלה אפילו מפני היראה, לפיכך העומד באמצע התפלה ושמע צבור שעונים קדיש או קדושה וברכו, אין לו להפסיק לענות אמן וקדושה וברכו, אלא ישתוק ויכוין למה שאומר השליח צבור, ויחשב כעונה. ואף על פי שלענין איסור הפסק אינו נחשב כעונה, מכל מקום לענין מצות אמירת דבר שבקדושה נחשב כעונה. ומיהו השומע ומכוין לקדושה שאומר השליח צבור, לא יגביה את רגליו כשאומרים קדוש קדוש וכו', וברוך כבוד ה' ממקומו כמו שהצבור עושים, מכיון שאינו עונה בעצמו עמהם. ואם השליח צבור שאומר קדושה אינו שליח צבור קבוע הבקי ורגיל להוציא את אחרים ידי חובה, אלא חזן שעמד להתפלל באקראי, שמסתמא אינו מעלה על דעתו לכוין להוציא אחרים ידי חובת קדיש וקדושה, אין לו להפסיק באמצע תפלתו אפילו בשתיקה, אלא ימשיך בתפלה כדרכו. נחלקו בזה הראשונים דלהר"ח צריך לשתוק ויכוין למה שאומר ש"צ ויהא כעונה, וכן פירש"י בשם בה"ג, אבל ר"ת ור"י כתבו שאין לו לשתוק דכיון דשומע כעונה הוה ליה הפסק וכ"כ הגאונים. ועי' בשו"ת יביע אומר חלק ו' (סימן טז). שהביא שמחלוקת זו בין רש"י ותוס' בשתי מקומות בש"ס: בסוכה (לח ב) ובברכות (כא ב), ונחלקו אם יש משום הפסק בשמיעת הקדיש והקדושה באמצע שמונה עשרה, או דשומע כעונה אין בו משום הפסק. וביארו האחרונים דמחלוקתם תלויה במה שיש לחקור, אם שומע כעונה תורת דיבור עליו, וגזרת הכתוב להחשיב כאילו השומע דיבר והוציא דברים אלה מפיו, או דאין עליו אלא תורת שמיעה, וגזרת הכתוב דשומע כעונה היינו דאפשר לצאת ידי חובה באחד מב' דרכים, או בדיבור או בשמיעה. והסוברים דשותק ושומע הקדושה באמצע שמונה עשרה סבירא להו דתורת שמיעה עליו, ולכן אין בזה הפסק. אבל הסוברים דיש בזה הפסק צריך לומר דסבירא להו דתורת דיבור עליו, ומשום הכי חשיב כהפסק. וכן כתב לבאר בספר משנת יעבץ (מועדים סימן כו). אך אין לזה הכרח כל כך, שהרי גבי פרשת זכור דבעינן קריאה בפיו מתוך הכתב, מהני ביה שפיר שומע כעונה, ועל כרחך דתורת דיבור עליו, ולפי זה מאי דנקטינן להלכה דשותק ושומע הקדושה ואין בזה הפסק, היינו אפילו אם תורת דיבור עליו, מכל מקום אין בזה הפסק, דסוף סוף במציאות לא הפסיק. ומה דחשיב כמדבר אכתי אינו דיבור במציאות, וגבי הפסק אין איסור אלא בהפסק במציאות. ואפשר עוד בדרך סמך, ממה שאמרו בקידושין (לט:) מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. וחשיב כאילו ענה קדיש וקדושה, אבל מחשבה רעה שיחשב כהפסק, אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. ומכל מקום כבר כתב בעוד יוסף חי, שבזמן הזה שאין השליחי צבור בקיאים כל כך להוציא ידי חובה, אין חיוב לשתוק ולשמוע. וכבר האריך בזה בשו"ת יביע אומר חלק ו' הנ"ל. ע"ש. וראה עוד בזה בילקוט יוסף חלק ב' (עמוד פה, קטז, וקצז).
2. וכן העומד בתפילה ושמע קדיש אינו פוסק לענות עמהם, אבל ישתוק ויכוין למה שאומר השליח ציבור, עד שיגיע השליח ציבור לדאמירן בעלמא וימשיך בתפילתו. בשו"ת שאגת אריה (סימן ו') הביא בשם שבולי הלקט שכתב, במי שמתפלל ושמע קדיש או קדושה, דאיכא מרבוותא דסבירא להו דשותק ושומע, דקיימא לן שומע כעונה, ור' אברהם ב"ר שלמה כתב, היכא אמר שמע ולא ענה יצא, במקום שיוכל לענות, כהנך דסוכה (לח ב). אבל העומד בתפלה שאינו יכול לענות לא יצא בשמיעה, ודמי לדרבי זירא דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו, וכל שאין ראוי לבילה בילה מעכבת בו. ומרן השו"ע (סעי' ז') נקט שכששומע קדיש או קדושה ישתוק ויכוין למה שאומר הש"ץ, וייחשב כעונה. וכתב המג"א (סק"ז) שכאשר אומרים הציבור "יתברך" חוזר לתפילתו, ובמחצית השקל (סי' ס"ו סק"ו) כתב דבמקום שמותר לו לפסוק ולענות בפיו, יאמר עד עלמיא וישתוק, משום שיש מחלוקת אם יכול לומר עד יתברך או לא, אבל במקום ששותק ושומע דהוי כעונה ראוי לשתוק עד דאמירן בעלמא, ופסק כה"ח (סקל"ח) דלפי מה שנתבאר בסי' נו (סקל"ג בכה"ח) שדעת האריז"ל שצריך לענות קדיש עד דאמירן בעלמא, א"כ ה"ה הכא צריך להמתין עד דאמירן בעלמא.
3. וכן אם השליח צבור אומר קדוש קדוש וכו', וברוך כבוד וגו', ויהא שמיה רבה מברך, יחד עם הקהל, ואין קולו נשמע לאחרים, לא יפסיק אפילו בשתיקה, אלא ימשיך להתפלל כדרכו, מכיון שאין תועלת בשמיעתו. ויש להנהיג שהשליח צבור יאמר הקדושה בקול רם יותר מהצבור, כדי שהעומד באמצע שמונה עשרה יוכל לשמוע מפי השליח צבור את הקדושה, דתרי קלי לא משתמעי. וגם יכוין להוציא ידי חובה כל מי שעדיין באמצע תפלת שמונה עשרה ושומע קולו ומכוין עליו. ואם אין קולו של השליח צבור גבוה, ימתין עד שכל הצבור יסיים אמירת קדוש קדוש וכו', ואז השליח צבור יחזור בקול רם קדוש קדוש וכו'. והעומד בתפלת שמונה עשרה ושומע קדושה מהצבור, ואינו שומע את קולו של השליח צבור, אינו יוצא ידי חובה כששומע הקדושה מפי אחד המתפללים העומד בסמוך אליו, שהרי לא מכוין להוציאו ידי חובה. כ"כ כה"ח (סקל"ו) ובשו"ת יביע אומר הנ"ל, ובשו"ת אגרות משה חלק ג' מאורח חיים (סימן ד'). ע"ש.