שלא ירמוז ויקרוץ בעיניו באמצע שמונה עשרה

1. המתפלל שמונה עשרה לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו, ואפי' לצורך מצוה, וכמו שנתבאר לעניין קריאת שמע, וכל שכן לעניין תפילת שמונה עשרה. בגמ' (ברכות ל:) במשנה "אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש... אפי' המלך שואל בשלומו לא ישיבנו, ואפי' נחש כרוך על עקיבו לא יפסיק". ובגמ' (לב:) מעמידה דהיינו במלך ישראל שאין סכנה אם לא ישיבנו, אבל במלך עכו"ם מכיון שיש סכנה בדבר יכול להשיבו. ונפסק בשו"ע (סי' קד סעי' א') וא"כ לפי מה שפסקו הטשו"ע (סי' ס"ג סעי' ו'), לעניין קריאת שמע שאין לקרוץ ולרמוז בעיניו באמצע קריאת שמע, והמקור לכך מהגמ' יומא (יט:) דבפרק ראשון אסור להפסיק, וא"כ כ"ש וק"ו לעניין תפילה שצריך ליזהר שלא לקרוץ ולרמוז. וכן פסק בהלכה ברורה (סי' קד אות א').
2. ומכל מקום אם היה ילד קטן מפריעו בתפילתו, אע"פ שאינו רשאי להפסיק ולגעור בו שלא יפריענו, רשאי לרמוז ולעשות תנועה בידו, או להכות כף אל כף כדי להשתיקו, ואם עדיין מפריעו, ילך ממקומו למקום אחר בלא שיפסיק בדיבור. ויש מתירים גם להגביה קולו מעט כדי שידע שמפריע לו. עי' למרן החיד"א (ברכי יוסף סי' קד סק"א – ב) ובמחב"ר (סק"א) שכתב שמותר ללכת ממקומו למקום אחר בלא שיפסיק בדיבור, וכ"כ החסד לאלפים (סק"ד) ושערי תשובה (סק"א) ובן איש חי (פרשת משפטים אות ז') ומשנ"ב (סק"א) וכה"ח (סק"א). והוסיף עוד הרב חיד"א שאם רוצה להגביה קולו כדי שיבין התינוק שמפריע, מותר להשתיקו, ופסק כן להלכה בקשר גודל (סי' יב אות לט) וכה"ח (סק"ג). וכ"פ בהלכה ברורה (שם אות א').
3. אדם נכבד שעומד בתפילה והציבור ממתינים לו שיסיים תפילתו, וזה מטרידו בתפילה, מותר לו לרמוז לשליח ציבור שיתפלל כדרכו, ואם אפשר ראוי שיעמיד את עצמו לפחות עד סיום אותה ברכה. כן פסק המשנ"ב (סק"א) בשם השערי תשובה. ואף שאסור לרמוז באמצע התפילה אפי' לצורך מצוה, מ"מ בנידון דידן יש להקל, כיון דהוי צורך התפילה, וכ"כ מרן הגרע"י בתשובה שהובאה בילקוט יוסף (סי' קד סעי' ח') שכיוצא בזה מצינו בגמרא (יומא יט:) דרב רמז בידיה באמצע קריאת שמע בפרק שני. ואמנם מצינו שבתפלה החמירו יותר גבי הפסקה, מכל מקום כשהדבר מפריע לו בהמשך תפלתו, שאינו יכול להתרכז בכוונתו, דמי לתינוק המטרידו שמותר לרמוז לו לשתוק אפילו באמצע שמונה עשרה. ובגמ' יומא (יט :), מתני ליה רב חנן בר רבא לחייא בר רב, זכריה בן קפוטל אומר וכו', ומחוי ליה רב בידיה, קבוטל. ופירש רש"י, שרמז לו ועשה לו סימן שצריך לומר קבוטל בבי"ת, ופריך, ונימר ליה מימר, ומשני, רב הוה קרי קריאת שמע". ומעמידה הגמ' דמיירי בפרשה שניה, אבל בפרשה ראשונה אסור לרמוז. והיה נראה לומר שיש הבדל בזה בין קריאת שמע לבין שמונה עשרה, דבשמונה עשרה הלא קיי"ל שאפי' מלך ישראל שואלו בשלום, לא ישיבנו. אמנם בירושלמי (פרק קמא דיומא הלכה ו) איתא, רב כהנא שאל לרב, מה נתני, קבוטל או קבוטר, והוה קאים מצלי, וחוי ליה באצבע קבוטר. ומשמע שהיה בתפלת שמונה עשרה, ואף על פי כן רמז לו שצריך לומר קבוטר. ובספר תוספת ירושלים (סימן קד) העיר מדברי הירושלמי הנ"ל, דמוכח שמותר לרמוז בתפלה, וכתב, שמכל מקום בשעה שרומז צריך שיפסיק מלהתפלל, שאילו בשעה שמתפלל בודאי שאסור להפסיק ברמיזה משום ביטול כוונה. ע"ש. והביא עוד בשם ספר חסידים (סימן תשפד) שכתב, חכם אחד אמר לתלמידיו, שאם אחד מתפלל לפני התיבה ומקצר בתפלה, ואני איני יכול לקצר, כשהוא מתחיל בברוך כדי לומר החזרה להוציא את הרבים ידי חובה, אני הולך לאחור כאילו סיימתי תפלתי, כדי שלא יתלוצצו עלי, אף שעדיין לא סיימתי אלא לאחר קדושה. והקדוש ברוך הוא יודע שלא פסעתי לאחורי אלא כדי שלא יתלוצצו עלי, ולא הייתי יכול לכוין, והכל לפי לב האדם (דרחמנא לבא בעי). עכת"ד. (וכן הובא במגן אברהם סימן קכד סק"ז). וכתב על זה מרן החיד"א בספר ברית עולם, ואני בעניי קיימתי דבר זה מסברא במקום אחד, כשהלכתי בשליחות מצוה, ושמחתי כשראיתי דברי רבינו. ע"כ. אולם גם מדברי הספר חסידים משמע שעשה כן לצורך כוונה, שאלמלא כן היה נטרד במחשבתו מפני המתלוצצים עליו, ובודאי שלפסוע לאחוריו חמור יותר מסתם רמז בעלמא. ובשו"ת מכתב לחזקיהו סיים להלכה, שרמיזה לשליח צבור שיתחיל כדי שלא יטרד במחשבתו וימנע מלכוין בתפלתו, עדיפא ממה שיפסיק בפסיעות לאחוריו, ואם הוא חושש משום דמחזי כיוהרא ורמות רוחא, יפסע לאחוריו בסיום ברכה, וכמו שכתב בספר חסידים הנ"ל, וכשיתחיל השליח צבור החזרה, צריך לחזור למקומו לסיים תפלתו. עכת"ד. וסיים מרן הגרע"י וז"ל "ואני נוהג לפסוע שלש פסיעות לאחורי אחר יהיו לרצון הראשונה, ומסיים אלהי נצור לשוני וכו' במקום שכלו הפסיעות". ולכן מי שנאנס והוצרך להתפלל בביתו, ובאמצע תפלת שמונה עשרה התחיל הטלפון לצלצל, או הקישו בדלת, ימתין מעט עד שהצלצול ייפסק, וימשיך בתפלתו. אך אם הצלצול אינו פוסק, ומחמת כן אינו מסוגל לכוין בתפלה, מותר לו ללכת באין אומר ודברים לטלפון ולנתקו, או לפתוח את הדלת, ולרמוז לבא להמתין, ולהמשיך בתפלתו. כך פסק בילקוט יוסף (סי' קד אות י') בשם ספר תפילה כהלכתה (עמ' קמז) ועל פי ספר חסידים הנ,,ל והרב חיד,,א ודאי שיש להקל כמ,,ש.
4. וכיוצא בזה, אדם המאריך בתפילתו ויש אנשים העומדים לפניו וסיימו תפילתם וכעת מטרידים אותו בתפילתו שאינו יכול לכוין כראוי, יכול לרמז להם שסיים תפילתו כדי שיעשו ג' פסיעות וילכו להם ולאחר מכן ימשיך תפילתו, ואם יש צורך יכול אפי' לפסוע ג' פסיעות שכביכול סיים תפילתו ואחר שיעשו הם ג' פסיעות יחזור למקומו וימשיך בתפילתו. על פי המבואר בסעיף הקודם בשם ספר חסידים והרב חיד"א, אמנם אף לשיטתם אם יכול לעשות כן על ידי רמיזה עדיף לעשות כן מאשר לפסוע ממש. ועל פי המבואר באור לציון (ח,,ב עמ' ע') שנוקט שעיקר הטעם שאסור לעבור כנגד המתפלל הוא משום שמבטל כוונתו, א,,כ בניד,,ד שמתבטלת כוונתו יש להקל לעשות כן, שהרי זה שעומדים לפניו היא גופא מפריעה לו להתרכז, ולכן מותר לו לעשות כן וימשיך בתפילתו.