הלכה יומית - מהלכות נפילת אפים - ב

 נפילת אפים - חלק ב'

• בשעת אמירת הוידוי יש לעמוד, והביאו סמך מהפסוק ויעמדו ויתוודו על חטאתיהם ועוונות אבותיהם (נחמיה ט ב) וכתב רבינו סעדיה גאון ז"ל שיכוף מעט ראשו בוידוי, ולסברת השל"ה יש לו לכוף עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה ונוהגים לכוף הראש מעט. בגמ' יומא (פז:) אמר בר ההמדודי הוה קאימנא קמיה דשמואל והוה יתיב, וכי מטא שליחא דציבורא ואמר אבל אנחנו חטאנו קם מיקם, אמר שמע מינה עיקר וידוי האי הוא". וכ"פ הרי"ף (יומא ו.) והרא"ש (יומא פ"ח סי' יט) וספר העיטור (הלכות יוה"כ סי' שיט) ועי' בכנה"ג (או"ח סי' תרז הגה"ט אות ג') שכתב שמעיקר הדין דווקא ביום הכיפורים שמחוייב בוידוי צריך לעמוד אך בשאר ימות השנה אין חיוב לעמוד. ורבנו האריז"ל כתב בשעה"כ (דף נ"ה ע"א) "וצריך להתוודות מעומד כנודע". ועי' יפה ללב (ח"ב סי' תרז אות ז') שכתב שיש סמך לעמוד בוידוי ככתוב (נחמיה ט' ב') ויעמדו ויתוודו על חטאתיהם ועוונות אבותיהם. ועי' בקשר גודל (סי' יט אות ו') שגם מי שהתוודה כבר ושמע שהשליח ציבור מתוודה צריך לעמוד עם הקהל גם כשאינו מתוודה עמהם. ובמג"א (סי' תרז סק"ד) כתב שאין לו להשען ולסמוך בוידוי על איזה דבר וכתב עוד (סי' תקפה סק"א) בשם המהרי"ל והדרכי משה שאם סמך על דבר שאם ינטל יפול אסור לסמוך עליו כמו בתקיעת שופר ובתפילת העמידה וכיוצא בזה, ומרן החיד"א בברכי יוסף שם כתב שאם הוא זקן או חולה מותר לו לסמוך עצמו. ולעניין כיפוף הראש כתב רבנו סעדיה גאון בסידור התפילה שלו (עמ' רס) שצריך להתוודות כשראשו כפוף, וכן הוא במאירי (יומא פז:) וכ"פ המג"א (שם סק"ד), אמנם השל"ה (יומא עמוד התשובה אות כד) כתב "קבלתי כשמתוודה ישוח עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה ולא ביום כפור בלבד אלא אף כל ימי השנה כשמתוודה יעשה כן, וכבר נודע כי מי שלא כרע במודים אז שדרתו נעשית נחש, ומזה נותן השכל כי המתוודה על העבירות והם באים מצד הנחש והוא מודה ומתוודה יכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה ואז שב ורפא לו" עכ"ד. אמנם בספר ארחות ציון (פ"ט אות ג') כתב דכיון שרבנו האריז"ל לא כתב את עניין ההשתחויה, אלא רק שיעמוד מעומד, אם כן די בהכנעה קלה שהיא כפיפת הראש וכן ראה לגדולי דורו שנהגו כך. ועי' בספר אור החמה לרבנו משה קורדבירו (ח"ב דף רעא ע"ג) שהמתוודה חטאתו וחטאת כל ישראל גורם לטהר המדות העליונות ולנקותם מאותו הפגם הנאחז בהם על ידי החטא ההוא, כי ירד שפע ידוע מלמעלה ומעבירו והיינו נושא עוון ועובר על פשע והוא מימי הטהרה לרחוץ חלאת הפגם, ואם לא אודי תרתי לגריעותא, אחד שאין חלק לחיצוני ומיד מעורר על יו מדנים, שנית שכיון שלא התכפר יכול לו שלא התודה ונמצא שאין יחודו יחוד, ואם התוודה גרם לקישור העולמות זו בזו והתברכו עליונים ותחתונים ואין מי שימחה בידו.
• יש למתוודה להכות באגרוף ידו הימנית על חזה השמאלי כנגד ליבו, כאומר לליבו אתה גרמת לי העוונות, ויש בזה סודות עמוקים על פי הקבלה, שבזה מתקן ופותח צינורות השפע שסתם בעוונותיו וישוב הכל לאיתנו הראשון כבתחילה, ויזהר להכניס אגודל ימינו ויכוף אותו מתחת לארבע האצבעות. במדרש (קהלת רבה פרשה ז' אות ה') והחי יתן אל לבו מה תלמוד לומר? עביד חסדא דיעבדון לך, לווי דילוונך, ספוד דיספדונך, קבורי דיקברונך, גמול חסד דתתגמל חסד, אמר רבי מנא והחי יתן אל לבו אלו הצדיקים שנותנין מיתתן כנגד לבן (זוכרים יום המיתה), ולמה כותשין על הלב (כלומר שמכין על הלב בשעת הוידוי) מימר דכולה תמן". וכתב המג"א (סי' תרז סק"ג) שיכה על הלב לומר אתה גרמת לי, וכ"כ בשולחן ערוך רבנו זלמן (שם סעי' ז') ומשנ"ב (שם סקי"א). ורבנו האריז"ל בשעה"כ (דף מב ע"ג) כתב סודות עמוקים בעניין זה וז"ל בקיצור "בעת שאתה מתוודה תכה ביד ימינך כפופה כמו אגרוף על לבך שמצד שמאלך הכאה אחר הכאה בנחת בעוד שאתה מתוודה בין בשחרית בין במנחה על כל תיבה ותיבה של אשמנו בגדנו וכו', הכאה אחר הכאה בנחת בעוד שאתה מתוודה בין בשחרית ובין במנח על כל תיבה ותיבה של אשמנו בגדנו וכו' הכאה אחת, ותכוין בזה כי הנה נודע שלב האדם נעשה מכח גודל הארת החסדים והגבורות, והיסודות דאו"א ומתגלים שם בחזה דז"א כי שם נפסק היסוד דאמא, והחוטא גורם הסתלקות המוחין ולהעלותם למעלה במקום הסתום והמכוסה ומונע ירידת החסדים ההם אל הלב, וכו'. ובחסד לאלפים (סי' קלא סעי' ד') כתב צריך להכות בחמש אצבעות יד ימינו על הלב בכל מילה ומילה, כלומר אתה גרמת לי ויש גם סוד גדול בזה אך לא יכה עצמו בהכאות גדולות דמיחזי כיוהרא רק יכה בנחת ובהכנעה, ואני שמעתי כי טוב לקפוץ ידו כשמכה על לבו, ושיהיה האגודל תחת האצבעות שהוא רמז למידת הדין ויכוין לכבוש מישת הדין". ועוד עי' בכף החיים (פלאג'י סי' טז אות ו') שכתב שעיקר הטעם שמכ על לבו שהוא באותו מקום שחטא כדכתיב ולא תתורו אחרי לבבכם זה הוא לפי הפשט מלבד סודן של דברים ויכוף האגודל תוך אצבעותיו כדי לכבוש מידת הדין". וכ"כ בבן איש חי (שנה א' פרשת כי תשא אות ג') שכתב שיש בהכאה זו תיקון גדול.

כתב וערך:

הרב ירון אשכנזי שליט"א