הלכה יומית - מודים דרבנן א

מודים דרבנן - א

• כשמגיע שליח ציבור למודים, אומרים כל הקהל אתו נוסח "מודים דרבנן" ונקרא כן על שם שתיקנוהו כמה מחכמי התלמוד, והש"ץ ממשיך את אמירת מודים שבסדר התפילה בקול רם, והציבור יאמרו נוסח מודים דרבנן בקול נמוך. בגמ' סוטה (מ.) איתא "בזמן ששליח ציבור אומר מודים העם מה הם אומרים? אמר רב מודים אנחנו לך ה' אלוקינו על שאנו מודים לך, ושמואל אמר אלהי כל בשר על שאנו מודים לך, רבי סימאי אומר יוצרנו יוצר בראשית, נהרדעי אמרי משמיה דרבי סימאי ברכות והודאות לשמך הגדול על שהחייתנו וקיימתנו, רב אחא בר יעקב מסיים בה הכי כן תחיינו ותחננו ותקבצנו ותאסוף גלויותינו לחצרות קדשך לשמור חוקיך ולעשות רצונך בלבב שלם על שאנחנו מודים לך, אמר רב פפא הלכך נמרינהו לכולהו". ןכתב הב"י (סי' קכז) מצאתי כתוב נקרא מודים דרבנן לפי שהוא תיקון הרבה חכמים. וכ"כ הלבוש (שם סעי' א') ושלמי ציבור (דף קלט ע"א) ופמ"ג (מש"ז אות ב'). והערוך (ערך דד) כתב כי הציבור יאמרו מודים דרבנן בלחש והביא לו מקור מהירושלמי (ברכות פ"א ה"ה). ועי' במשנ"ב (סי' קכז סקמ"א) שהעיר על זה שהשליחי ציבור אומרים מודים שבעמידה בינם לבין עצמם שלא יפה עושים וז"ל "והאידנא שנוהגים איזה חזנים לומר המודים בתחילתו בלחש לא ידעתי מאיזה מקום יצא להם המנהג הזה דאף שנוהגים הציבור לומר אז מודים דרבנן מכל מקום תפילתו נתקנה להוציא מי שאינו בקי וצריך לאמרו על כל פנים קצת בקול שיוכלו לשמוע עשרה בני אדם העומדים סביבו" עכ"ל.
• בשעת אמירת מודים דרבנן יש לעמוד ולכרוע, ולא יאמרנו מיושב אלא אם הוא זקן ביותר או חולה, ויש ליזהר בזה מאד כי אמרו בגמ' שמי שאינו כורע במודים לאחר שבע שנים שמת נעשית שדרתו נחש, ועוד שנראה חס ושלום שאינו חפץ להודות להשם יתברך. כן איתא בירושלמי (ברכות פ"א ה"ה) "תנא רב תחליפא בן שאול הכל שוחין עם שליח ציבור בהודאה" והביאו הראבי"ה (ח"א ברכות סי' פ"ה) ועוד ראשונים וכ"כ בלקט יושר (ח"א או"ח עמוד כז) על מהרא"י בעל תרומת הדשן שכשהיה זקן וחלש ויושב בשעת החזרה, היה עומד בשומע תפילה וכורע עם הש"ץ במודים. ובארחות חיים (תפילה סימן מד) כתב בשם רבנו יצחק אבן גיאת שיש לעמוד קודם כדי שיכרע במודים כשהוא עומד וכ"כ מרן בב"י ושו"ע בשמו, וכ"כ רבנו מנוח (הלכות תפילה ה"ה) גבי חולה המתפלל מיושב שצרך לעמוד בזמן הכריעות כדי שיכרע מעומד. וא"כ ק"ו במודים שכמה החמירו רבותינו בכריעה זו.
• בכריעות הראש והגוף וכן בזקיפות במודם שבתפילת הלחש יעשה כנהוג בכל המקומות שכורעים בהם, אבל במודים שבחזרת הש"ץ ישוח ראשו מעט ולא יותר מדאי הן היחיד והן הש"ץ כיון שכבר עשה הכריעות והזקיפות בתפילת הלחש. בגמ' ברכות (יב:) רב ששת כי כרע - כרע כחיזרא (פירש"י שבט ביד אדם, וחובטו כלפי מטה בבת אחת), כי זקיף - זקיף כחיויא (כנחש הזה, כשהוא זוקף עצמו מגביה הראש תחילה ונזקף מעט מעט). והטעם כדי שלא תהיה הכריעה נראית עליו כמשאוי. וכ"פ מרן השו"ע שיכרע בבת אחת, ויזקוף מעט מעט. והנה דעת מרן שכאשר כורע, כורע כולו בבת אחת, וכאשר זוקף, יזקוף תחילה את ראשו ואח"כ יזקוף מעט מעט את גופו, אמנם לפי דברי רבינו האריז"ל (שער הכוונות דרוש ב' דעמידה) צריך לכרוע גופו תחילה ואח"כ ראשו, וכן בזקיפה יזקוף גופו תחילה ואח"כ ראשו, וסימניך כאשר יחנו כן יסעו, וכתב שזה כוונת הגמ' שאמרו כל הכורע – כורע בברוך, וכל הזוקף – זוקף בשם, דלמה כפל הדברים? אלא לומר כל אחת נחלקת לשנים, הכריעה תחילה גופו ואחר כך ראשו, וכן בזקיפה תחילה גופו, וכשאומר אתה יכרע ראשו, וכן בזקיפה תחילה גופו ואח"כ ראשו. ונותן שם טעם לזה על פי הסוד. ובכריעת "מודים אנחנו לך" גם כן מובא בסידור הרש"ש שכשאומר מודים אנחנו לך – יכרע גופו, וכשאומר שאתה הוא – יכרע ראשו, וכשאומר ה' – יזקוף גופו ואח"כ ראשו כמו שאר ברכות. ואף שבשעה"כ (שם ובדרוש ו' בסופו) מבואר שבמודים דלחש לא יעשה כי אם כריעת הגוף וזקיפה (ולא יכוף ראשו), ובמודים דרבנן יעשה כריעת וזקיפת הראש, מ"מ הרש"ש דקדק מדברי רבינו האריז"ל ממקום אחר שעל פי סדר הכוונה צריך להיות גם במודים דלחש ובמודים דחזרת הש"ץ בכל אחד שני כריעות ושני זקיפות, משום שבחינת הלחש לחוד ובחינת החזרה לחוד, ובכה"ח כתב שכך נוהגים חסידי בית אל לכרוע ולכוף ראשם פעמים, וכ"כ החסד לאלפים (סי' קיג אות א') ובן איש חי (פרשת בשלח אות כא), ולפי מש"כ כה"ח בסי' קיג יש לכרוע גופו אף במודים דרבנן, אמנם ברמב"ם (הלכות תפילה פ"ט ה"ד) מבואר שכשמגיע שליח ציבור למודים וכורע, כל העם שוחים מעט ולא ישחו יותר מדאי, וכתב על זה מרן הב"י דטעמו משום דאמרינן (ירושלמי ברכות שם) מעשה באדם שאחד ששחה יותר מדאי והעבירו רבי יוחנן, רבי חייא בר אבא לא אעבר אלא גער, וכתב הטור משמע שמדובר בשליח ציבור קאי שאמר העבירו, והשיב הב"י שאמת שהמעשה היה בשליח ציבור, אך כוונת דברי הרמב"ם שבין ציבור ובין שליח ציבור לא ישחו יותר מדאי. ובתירוץ שני כותב הב"י דרבי חייא גער על אחד מן הציבור שאינו ש"ץ, אבל ש"ץ מותר לשחות כמה שרוצה, אמנם במסקנתו כתב שמכיון שהתפללו כבר תפילת הלחש ואם יכרע יותר מדאי מיחזי כיוהרא. ועי' באבקת רוכל (סי' לו) פירש דבריו שכוונתו להכריע שגם השליח ציבור לא ישוח אלא מעט כי כבר כרע קודם בתפילת הלחש. וכן דעת מרן הגרע"י שאין צורך בכריעה במודים דרבנן וסגי בהרכנת הראש.

כתב וערך:

הרב ירון אשכנזי שליט"א