ברכת רצה ה אלוקינו בעמך ישראל

1. באומרו תיבת רצה יכוין כי הוא גימטריא אלהים במילוי ה' (אלף למד הה יוד מם) ויכוין כי רצה אותיות צרה, ועל ידי שם זה תתהפך הצרה לרצה היינו רצון, ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע. כן כתב בשער הכוונות (דפ"ט ע"ג) "ובברכת רצה תכוין כי מלת רצה היא בגימטריא אלהים דמילוי ההי"ן כי רצה הם אותיות צרה והוא סוד ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע שהוא שם אלהים דההי"ן" והמקור לדבר זה בזוהר הקדוש (תרומה קסט.) "ועל דא אל תהי צרה ויגון, דהא רצה ומודים אינון חסדי דוד (נצח והוד)". עיי"ש.
2. בימים טובים וחולו של מועד וראשי חודשים אומרים יעלה ויבא ברצה, והגם שאין שאילת צרכים בשלש ברכות אחרונות היינו דווקא ביחיד אבל צרכי ציבור שואלים, וגם משום שהיא תפילה קבועה ולא על תוספת על צרה שבאה לזמן. בגמ' שבת (כד.) תני רב אושיעיא ימים שיש בהם קרבן מוסף כגון ראש חודש וחולו של מועד ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שמונה עשרה ואומר מעין המאורע בעבודה ואם לא אמר מחזירים אותו". וכתב רש"י (שם ד"ה ואומר) "לבקש רחמים על ישראל וירושלים להשיב העבודה למקומה לעשות קרבנות היום" וכ"כ התוספות (שם ד"ה בבונה) שמשום שיעלה ויבא היא תפילה ותחנונים תקנוה בעבודה שהיא התפילה להשיב ישראל לירושלים. ואף שבגמ' ברכות (לד.) איתא "אמר רב יהודה לעולם אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות אלא באמצעיות" תירוצו התוס', בשם הר"ח ורבינו האי גאון דהיינו דווקא ליחיד אבל צרכי ציבור שואלים ולכך אנו אומרים יעלה ויבא בהם. והמאירי (שם) ביאר שדווקא תפילה לצרה המתרגשת בציבור, או איזה עניין שאירע, זה אסור בג' אחרונות, אבל תוספת שהיא לכלל האומה, הם כמו עניין הגאולה ותפילה קבועה היא ומותרת.
3.  כשאומר ואשי ישראל ותפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון, יכוין "תפילתינו" היא במקום קרבן, "אשה" הוא האש וכן שהעבודה ואשי ישראל ישיבם במהרה.בגמ' (מנחות קי.) על הפסוק בדברי הימים (ב' ב' ג') "לעולם זאת על ישראל" אומרת הגמ' "אמר רב גידל אמר רב זה מזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן". ופירש"י "בשלמים ובקרבנות משתעי דלעולם הם עומדים והיכי דמי מזבח בנוי בשמים ומיכאל עומד ומקטיר עליו" והתוס' (שם ד"ה ומיכאל) כותב שיש מדרשים חלוקים מה מקריב מיכאל, יש מי שאומר נשמותיהן של צדיקים, ויש מי שאומר כבשים של אש. ועי' בטור (סי' קכ) שהביא ג' פירושים על "ואשי ישראל": א) שהתפילה תהיה במקום קרבן. ב) שמיכאל מקריב הנשמות. ג) שהכוונה היא העבודה ואשי ישראל ואותם תקבל ברצון. ועי' בשו"ת תורה לשמה (סי' מג) שכתב שהפירוש הראשון של הטור מכוון היטב שהתפילה במקום קרבן, כי אמרו בגמ' (ברכות כו:) תפילות כנגד תמידין תקנום, ואם כן "ואשי ישראל" מכוון על תפילת העמידה שנקבעה לחובה כנגד קרבן התמיד, "ותפילתם" מכוון על שאר התפילות והתחנונים שמתפללים וגם נכלל בזה פרשת התמיד והקטורת שאומרים בבחינת ונשלמה פרים שפתינו, ומלבד כוונה זו צריך האדם לכוין כשאומר ואשי ישראל על התעניות שמתענים ישראל כי האדם מקריב חלבו ודמו כמ"ש בגמ' (ברכות יז.) ובזוהר (שמות כ: במדרש הנעלם) הרועה בשושנים שהם אדום ולבן, וכתיב להקריב לי חלב ודם (יחזקאל מד, טו) מקריב אדם חלבו ודמו ומתכפר לו, זה אדום וזה לבן, מה השושן אין מוצקין אותו לחזור כולו לבן אלא באש, כך הקרבן, ומי שיושב בתעניתו ומקריב חלבו ודמו אינו נצמק לחזור כולו לבן אלא באש והוא הנקרא מזבח כפרה" ועי' בזה ילקוט יוסף (סי' קכ).
4. ברכת רצה החותמת בהמחזיר שכינתו לציון יחמו יחמרו מעיו ויזעק מנהמת לבו על השבת עבודת בית המקדש למכונה, ויצייר בדעתו כאילו רואה השכינה גולה בעיניו ומבקש ומתחנן בעדה שתשוב בקרוב לציון ויזכה לראותה עין בעין כאשר נגלתה לנביאים לחסידים וליוצאי מצרים. עי' בסדר היום (תפילת העמידה) שכתב "רצה היא ברכה מיוחדת לעבודה, ובזמן שבית המקדש היה קיים היו אומרים אותה ומתחננים לפני האל יתברך ירצה בעבודתם ובאישי ישראל, ותכון העבודה על מתכונתה ולא תתבטל לעולם, ולא היו אומרים והשב העבודה, ועכשיו שבית המקדש חרב בעוונותינו אנחנו מתפללים שיקבל תפילתינו במקום עבודה והעבודה השלימה ואישי ישראל יחזירם מהרה למקומם כבתחילה ועין בעין נחזה בשוב ה' ציון וחותם "המחזיר שכינתו לציון" כי מובטחים אנו בישועתו שיחזיר השכינה למקומה ויצמיח לנו ישועה בקרוב ומציון תצא תורה". ובזוהר הקדוש (פקודי רפא:) הפליג במעלת ברכה זו וכתב כי  מושך ברכות ושמחה לעולם התחתון, ועי' בתולעת יעקב  (סדר קדושה) שביאר דבריו. ובכוזרי (מאמר ג' אות יט) כתב "כי אנו מבקשים לראות השכינה עין בעין כאשר נגלתה לנביאים ולחסידים וליוצאי מצרים, וכשיאמר המחזיר שכינתו לציון יצייר החסיד לעצמו את השכינה כאילו רואה אותה בעיניו וישתחוה לה כדרך שהשתחוו בי ישראל במדבר בהגלות השכינה לעיניהם והיא כריעת מודים בברכת ההודאה הכוללת הכרת הטובה של האלוה וגם את ההודאה אליה". עכ"ל. והביאו בארחות ציון (פ"ז אות עו).