מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים

1. ברכה שניה של שמו"ע - ברכת מחיה המתים, אינה פותחת בברוך מפני שסמוכה לחבירתה, ומזכירים בה גבורות גשמים, בימות החמה אומרים "מוריד הטל" ובימות הגשמים "משיב הרוח ומוריד הגשם" ומתחילים לומר "משיב הרוח" מתפילת מוסף של שמיני עצרת עד תפילת מוסף של יום טוב ראשון של פסח. כן איתא בגמ' (ברכות לג.) "מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים" ובגמ' מבואר שהטעם שמזכירים גבורות גשמים דווקא בתחיית המתים הוא משום שכשם שתחיית המתים חיים לעולם, כך גשמים חיים לעולם. וכתב הטור וז"ל "ומנין תיבותיה של ברכה זו הוא נ"א כמנין תיבות של ד' פסוקים שהוסד מהם, והם ד' פסוקים שנאמר בהם מפתח ואינן נמסרין בידי אדם, ואלה הן: מפתח של גשמים, ושל פרנסה, ושל תחיית המתים, ושל חיה, וסימניה מפת"ח - מטר פרנסה תחייה חיה. של מטר - דכתיב (דברים כח) יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו, ובו כ"ג תיבות. של פרנסה - דכתיב (תהלים קמה) פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון, ובו ז' תיבות. של חיה - כדכתיב (בראשית ל) ויזכור אלהים את רחל ויפתח את רחמה, ובו י' תיבות. של תחייה - דכתיב (יחזקאל לז) וידעתם כי אני ה' אלהיכם בפתחי את קברותיכם ובהעלותי אתכם מקברותיכם, ובו י"א תיבות, הרי נ"א". עכ"ל. וכתב המשנ"ב (סק"ב) שהיה ראוי להזכיר גבורות גשמים כבר מליל יום טוב ראשון של סוכות, שנידונין בו על המים, אלא לפי שהגשמים הם סימן קללה בחג הסוכות, שאי אפשר לישב בסוכה בשעה שיורד גשם, לכן אין מזכירין הגשם עד שיעבור שבעת ימי ישיבה בסוכה. והסיבה שמתחילים דווקא בתפילת מוסף ולא מתחילים כבר בערבית של ליל שמחת תורה: א) כתב הרא"ש מפני שבערבית אין כולם נמצאים בבית הכנסת, ונמצא שזה יזכיר וזה אינו מזכיר. ב) בירושלמי איתא רבי אבין בשם רבי יוחנן טעמא דרבי יהודה שיצאו המועדות בטל (דהיינו שבתפילת ערבית של ליל ש"ע עדיין מזכירין טל), מפני שהטל יפה לעולם. והסיבה שאין מתחילים בשחרית כתב הרא"ש ב' טעמים: א) כדי שלא יהיה מי שישמע שמזכירים בשחרית ויטעה לחשוב שצריך להזכיר בערבית ויעשה כן לשנה הבאה. ב) ועוד טעם על פי הירושלמי דאמר ר' חגי בר פדת אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר ש"ץ, פירוש שצריך שיאמר הש"ץ קודם התפילה משיב הרוח בקול רם, וזה אי אפשר בשחרית לפי שצריך להסמיך גאולה לתפילה.
2. אסור להזכיר הגשם עד שיכריז שליח ציבור, לכן אם היה חולה או אנוס לא יקדים תפילתו לתפילת הציבור, שאסור להזכיר עד שיאמר הש"ץ, אבל אם יודע שכבר הכריז הש"ץ אף שלא שמע אותו, מותר לומר "משיב הרוח ומוריד הגשם". כן כתב הב"י שאסור להקדים תפילתו לתפילת הציבור, היינו כשאינו מתפלל בציבור, שאם הוא מתפלל בציבור, הלא בכל ימות השנה נמי אסור להקדים תפילתו לתפילת הציבור, ונמצא שכאשר יודע שהש"ץ כבר הזכיר גשמים מותר לו להזכיר בביתו, וכ"פ בשו"ע (סי' קיד סעי' ב). ומ"מ כל האיסור הוא דווקא בהזכרת הגשם קודם הש"ץ, אבל מותר להזכיר מוריד הטל קודם שהש"ץ בירך על הטל. עי' בב"י שהביא מחלוקת ראשונים האם האיסור להזכיר קודם הש"ץ הוא גם במוריד הטל, או רק במוריד הגשם, דלהר"ן בתענית (א: ד"ה מתניתין) שכתב דהא דקאמר בירושלמי (פ"א ה"א) אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר שליח ציבור היינו דוקא בגשם, אבל בטל, אם רצה להזכיר יחיד מזכיר. וזה לשון הירושלמי "רבי חגי בשם רבי פדת: אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר שליח ציבור. רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: בשליח ציבור הדבר תלוי. אמר רבי מנא קומי רבי חגי: מהו פליג? אמר ליה לא, דא דאת אמר בשליח ציבור הדבר תלוי, יחיד אם רצה להזכיר מזכיר, בטל. ודא דאת אמר אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר שליח ציבור, בגשם. וכתב הב"י שמה שהגמ' אומרת שבשליח ציבור הדבר תלוי, היינו לומר שאף הציבור לא יזכירו, עד שיזכיר שליח ציבור. ומאידך הטור בשם הראב"ד דאף במוריד הטל יש איסור להזכיר קודם הש"ץ, ופסק הב"י כהר"ן וכ"פ הפר"ח (אות ב') ומאמ"ר (אות ג'). אמנם כה"ח (סק"ח) נקט דלכתחילה ראוי להחמיר ולחוש לשיטת הראב"ד והטור.
3. כשאומר "מחיה מתים אתה רב להושיע", יכוין שרק אתה השם יתברך המחיה מתים בפועל והגם שהיו נביאים וצדיקים שהחיו מתים מכוחך הם החיו ואתה הוא שפעלת, וכשיאמר "מחיה מתים ברחמים רבים" יכוין שאתה מרחם עליהם ויקומו בלבושיהם ולא ערומים חס ושלום. בספר התורה והמצוה (ויקרא סי' קנח) שנכפלה כאן מילת אתה פעמיים למעט אחרים, דהיינו אפי' שהיו צדיקים שהחיו מתים, כאליהו שהחיה את יונה הנביא (מלכים א' יז, כב) וכאלישע שהחיה את חבקוק (מלכים ב' ד', לה) ורבי חנניה בן חכינאי את אשתו (כתובות סב:) ורבי חנינא בר חמא את עבדי אנטונינוס (עבודה זרה י:) ורבי יוחנן את רב כהנא (ב"ק קיז:) ורבה בר נחמני את רבי זירא (מגילה ז:) וכיוצא בהם הרבה, מכל מקום אתה הוא המחיה ובדברך עשו מה שעשו, הם גרמו ואתה גמרת לכן אמר ומחיה בפועל כמו ה' ממית ומחיה, אבל אצל בני אדם מחיה כמו אשר החיה. ועץ יוסף (פי' התפילה) כתב שפירוש מחיה מתים ברחמים רבים הוא שלא יקומו ערומים אלא מלובשים, כמו שאמרו (כתובות קיא:) עתידים הצדיקים שיקומו בלבושיהם, קל וחומר מחטה, ומה חטה שנקברה ערומה יוצאה בכמה לבושים, צדיקים שנקברו בלבושיהם על אחת כמה וכמה. ורבינו יהונתן אייבשיץ כתב ביערות דבש (ח"א דרוש א') שיכוין בברכה זו כי קבלת התשובה מהחוטא היא בגדר תחיית המתים כי רשע בחייו קרוי מת (ברכות יח:) וכששב בתשובה הרי תחית המתים ולכן צריך להתפלל שהקב"ה יחייהו ויקבל תפילתו.