אין להשתחוות אלא באבות והודאות בלבד

1. אין להשתחוות בתפלה במקום שלא תיקנו חכמים, והברכות שמשתחוים בהן, הן: ברכת אבות [שהיא הברכה הראשונה] בתחלתה ובסופה, וכן בברכת מודים בתחלתה וסופה. אבל בשאר כל הברכות לא ישתחוה לא בתחלתן ולא בסופן, משום שנראה כיוהרא, שמחזיק עצמו כשר יותר משאר הצבור. או שמא יבואו לעקור תקנת חכמים ויאמרו שכל אחד יכול להחמיר כמו שהוא רוצה. ומכל מקום אם רוצה להשתחוות באמצע הברכה או בין ברכה לברכה רשאי, וכן ראוי לעשות אם שומע משליח צבור שאומר מודים. כ"פ מרן השו"ע (סימן קיג סעיף א'). והטעם שמשתחוים באבות, היינו מפני שהיא ברכה הראשונה שבתפלה, והאחרות כולן הוי ברכה הסמוכה לחבירתה ולכן אינן פותחות בברוך. וכריעות אלה כתבו האחרונים שהם כדי שיזכור לפני מי הוא עומד, וכי סופו להיות עפר. והטעם שאין להשתחוות במקום שלא תיקנו חכמים, כתב במגן גבורים מפני שנראה כיוהרא, והט"ז (סימן קיג) כתב טעם שלא יבא לעקור תקנת חכמים וכו'. אבל באמצע הברכות מותר להשתחוות, כמו שכתב מרן בשלחן ערוך (סימן קיג סעיף א'), משום שאין לחוש שיבואו לעקור תקנת חכמים על ידי זה, כיון שחכמים לא תקנו כלל לשחות באמצע שום ברכה. ודלא כיפה מראה שגמגם לאסור. וכן פסק במשנה ברורה שם.

והנה הטור (סי' קי''ג) כתב, דדוקא בתחלת ברכות שמונה עשרה ובסופן אין להשתחוות, אבל באמצעיתן יכול לשחות. ומרן הבית יוסף הביא מה שהקשה מהר"י אבוהב, שהרי לעיל בסימן קט כתב, שאם מצא צבור מתפללין לא יתחיל להתפלל, אלא אם כן יכול להגיע למודים, או לאחת מן הברכות ששוחין בהן, דכיון שמשתחוה עם אחרים שפיר דמי. ורק אם הוא הוכרח לסמוך גאולה לתפלה והזדמן שהשליח צבור הגיע למודים כשהוא באחת הברכות באמצעה ישחה עמו, אבל בתחלתה או בסופה לא ישחה. ואילו כאן נראה שיכול לשחות באמצע בכל אופן שירצה. ותירץ הב"י דהתם היינו טעמא דחיישינן שמא לא יוכל לצמצם שיהיה באמצע הברכה כשיגיע השליח צבור למודים, אלא יהיה בתחלת ברכה או בסופה שאין שוחין בהם. אבל כשמכוין להגיע למודים וכיו"ב, חששא רחוקה היא לחוש פן לא יגיע למקום ששוחין, וגם לא יהיה באמצע ברכה. ע"ש. וכ"כ בשו"ת יביע אומר חלק ה' (חלק אורח חיים סימן יג אות א'): ומסתברא דהעומד באמצע התפלה בין ברכה לברכה, יכול לשחות ולזקוף מיד, דדוקא בתחלת ברכה ממש או כשחותם בה אסור לשחות, דומיא דהשתחויה באבות ובמודים תחלה וסוף. אבל כששוחה בין ברכה לברכה בשתיקה, לית לן בה. וכעין מה שכתב הפרי מגדים (סימן קט מש"ז סוף סק"א) דבין גאולה לתפלה אם השליח צבור הגיע למודים ישחה בשתיקה. ע"ש.

1. הנוהגים להשתחוות בראש השנה וביום הכפורים בעת שאומרים זכרנו ומי כמוך, צריכים לזקוף כשמגיעים לסוף הברכה. כ"פ מרן השו"ע סימן קיג (סעיף ב'). ולכן גם הנוהגים להתפלל כל התפלה בראש השנה וביום הכפורים בכריעה, צריכים לזקוף בסוף כל ברכה, ובתחלת כל ברכה, שלא להוסיף על תקנת חכמים, שלא תקנו אלא בתחלת אבות והודאה ובסופן. וראה בטור ובשלחן ערוך (סימן תקפב סעיף ד'). והטעם לזה, כי כשאומר ברוך אתה ה' מגן אברהם צריך לכרוע מתקנת חכמים, וכיון שזה שוחה בכל התפלה לא יהיה ניכר תקנת חכמים. ומה שצריך לזקוף כשאומר מי כמוך היינו כדי שבברכת מחיה המתים לא יהיה כורע, דשם לא תיקנו חכמים לכרוע.
2. יש נוהגים שהציבור עומדים וכורעים בשעה שעונים ברוך ה' המבורך לעולם ועד, וכן מנהג האשכנזים, אבל רוב קהילות הספרדים לא נהגו להחמיר לעמוד ולכרוע בשעה שעונים ברוך ה' המבורך לעולם ועד, ואפי' כפיפת הראש אין צריך, ומ"מ הנוהגים להשתחוות מעט בעת אמירת ברכו, יש להם על מה שיסמוכו. המנהג לכרוע בברכו נזכר בדברי כמה ראשונים, עי' במחזור ויטרי (סי' קא) שכורע בברכו וזוקף בשם, וכ"כ האו"ח (דין ברכו סי' א') והכלבו (סי' ח') ועי' באה"ל (סי' קיג סעי' ג' בד"ה הכורע) שהמגן גיבורים (סי' קיג במגן האלף סק"ו וסק"ח) דחק למצא טעם למנהג לכרוע בברכו, והביא הבאה"ל סמך לזה מהפסוק (דברי הימים א' כט כ') ויאמר דוד לכל הקהל ברכו נא את ה' אלוקיכם ויברכו כל הקהל לה' אלוקי אבותיהם ויקדו וישתחוו לה' ולמלך. ומנהג ישראל תורה הוא. עיי"ש. ובספר שלחן הטהור (סק"א) כתב שאין לכרוע בברכו כמו שעושים המוניים, ובהגהות זר זהב שם כתב שלא מצאנו מנהג זה בשום מקום והוא מנהג טעות. ובשו"ת אור לציון (חלק ב' פ"ה אות יג) כתב לאסור לכרוע בברכו מחמת שאסור להוסיף על תקנת חכמים בכריעות, אולם יש לדחות שהרי מצינו לרבים מהראשונים והאחרונים שהזכירו הכריעות בקדיש ולא חששו לסברת הגר"א שהחמיר בזה מהטעם הנ"ל. וכן לדעת רבותינו המקובלים צריך לכרוע כאשר אומר ויעבור. אמנם להלכה למעשה אין צריך לכרוע, דכן העיד בהלכה ברורה (ברור הלכה אות ב') על מרן הגרע"י שלא היה כורע בברכו כלל, וכן העיד הגר"מ מזוז בהגהות איש מצליח (על משנ"ב סי' קיג בהתחלה) דאביו הגה"ק רבי מצליח מזוז לא היה נוהג לכרוע בברכו כלל.
3. מה שנוהגים לכרוע באמצע "בריך שמיה" כשאומרים "אנא עבדא דקודשא בריך הוא דסגידנא קמיה", אף על פי שאין זה חיוב לכרוע, מכל מקום מנהג ישראל תורה הוא, הואיל ואומרים בפירוש דסגידנא קמיה, אם לא יכרע ולא ישתחוה נראה כדובר שקרים. ומטעם זה נוהגים להשתחוות בעלינו לשבח, כשאומרים "ואנחנו משתחוים". עי' בשלטי גבורים (קידושין לג ב) בשם הריא"ז, שכתב שאין לכרוע בפני ספר תורה, דעמידה בפני ספר תורה מצינו, השתחויה לא מצינו, ובשו"ת אהלי יעקב (סימן נז) למהריק"ש דחה דבריהם דאדרבה, ממסכת סופרים מוכח שמצוה להשתחוות מול הספר תורה. ולשונם יענה בהם, והיה לעד באומרם אנא עבדא דקודשא בריך הוא דסגידנא קמיה וכו', והאוסרים להשתחוות מול הספר תורה, שגו בהוראה, וטעות הוא בידם, שלא אמר השלטי גבורים אלא שלא מצינו חיוב להשתחוות, אבל לאסור חס ושלום להעלות על לב, וכל המשנה במזיד הוי בכלל כי דבר ה' בזה, ובר נידוי הוא. וכן מבואר בהגהות מיימוניות, שהטעם שבונים פתח בית הכנסת במזרח, הוא כדי שישתחוה מול ההיכל. ע"ש. ועיין באוצר הגאונים קידושין רז - רט. ובסוטה קיג. ע"ש. ועיין בכנסת הגדולה (יורה דעה סימן רפב) שהבין מדברי השלטי גבורים שיש להמנע מלהשתחוות. וכן כתב בכף החיים (סימן קיג אות יב) וערער שם על הנוהגים לכרוע באמירת דסגידנא קמיה שבבריך שמיה, שהרי אין לכרוע אלא במקום שתיקנו חכמים לכרוע, וכמו שכתב מרן השלחן ערוך שם, שהכורע בוכל קומה לפניך תשחוה, או בולך לבדך אנחנו מודים, הרי זה מגונה. ע"ש. אולם כבר העידו על האר"י ז"ל שהיה משתחוה נגד ההיכל בצאתו מן הקודש. וכמו שכתב מרן החיד"א בברכי יוסף (סימן קלד סק"ג), ושעל כל פנים נגד הכתב של הספר תורה, לא עלה על לב, והעיקר כדברי המהריק"ש. ע"ש. ובדרכי משה (סימן קיז) כתב, שכן היה נוהג המהרי"ל. ע"ש. וגם כשאומר דסגידנא קמיה וכו', אין להמנע מלהשתחוות, שהרי כאן אומר בפירוש דסגידנא קמיה, ואם לא יכרע ולא ישתחוה מיחזי כדובר שקרים, וכשם שנוהגים להשתחוות בעלינו לשבח כשאומרים ואנחנו משתחוים, וכמו שכתב בעמק ברכה (לאבי השל"ה, דף כט), שכן קיבל מרבו מהר"ש מלובלין, להשתחוות בעלינו לשבח, וכפי המבואר בשו"ת יביע אומר חלק ה' (סימן ח' אות ד'). ע"ש. וילקוט יוסף (סי' קיג סעי' ה').